פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האיש שיש לו שם

      המשולש של פורטיס מגיח מתוך ואקום של יצירה משעממת ומציל, שוב, את המוזיקה הישראלית. עינב שיף דיסטורשן

      "פורטיס משולש", על השירים המדהימים, העצובים, המצחיקים, הרועשים, השקטים, האישיים וכמובן גם הפוליטיים שבו, הוא סגירת מעגל מושלמת עם המהפכנות של "פלונטר" ו"סיפורים מהקופסא", בשני מובנים. ראשית, כמו ש"פלונטר" ו"סיפורים מהקופסא" הגדירו כל מוצר רוק ישראלי שבא אחריהם, "פורטיס משולש" הוא יצירה רווית תוכן מילולי ומוזיקלי, נוטפת מיץ של משמעות וחיוניות, שעם קצת סבלנות, כל מוזיקאי שיבחר לפעול בישראל יהיה חייב להתייחס אליה. שנית, זהו פורטיס עצמו שסוגר מהפך באופן שבו הוא בוחר להעביר את המחשבות מהמוח הקודח לתוך השיר. אם "פלונטר" הצטיין בישירות מחודדת "סיפורים מהקופסא" היה אוסף ציורים המעובדים למסר ברור ("כוכב הקופים", "תחנה סופית") ו"חצי אוטומטי" היה האוטוביוגרפיה - "פורטיס משולש" הלך רחוק וקיצוני מכולם בכדי להפוך את פורטיס למשורר אמיתי, ששפתו רוויה ברבדים, סימפולים של ביטויי יום יום ("אין דרך/עיין ערך", "הלו טקסי", "מה? לא ידעת?") ומעט מאד משפטים ישירים שעושים את העבודה עבור המאזין.

      גם בקטעים נהירים יחסית כמו השיר "יער ישראלי", שבו פורטיס שר על "כוכב ההמנונים" שצועק "יהיה בסדר" בכל מצב וצוחק בציניות על התקשורת ("כשהפצצות שותקות עצוב לעיתונים"), פורטיס מזלזל בצורך הישראלי בסלוגן, במסר או בסטיקר. דווקא פורטיס, שפישט בסוף שנות ה-70 את הרצינות התהומית של הרוק הישראלי, בחר בטקסטים כמעט אוהד פישופיים בכדי להעביר את המסר הכאוטי של המארז הזה, כפי שהוא מתבטא באובדן הדרך של שירי הנושא "יער ישראלי" ו"חזל"ש", ובאופרת הרוק האנטי-מלחמתית "חימושניגיגי" שב-16 דקות חובטת בדתיים, חילוניים, לאומנים, קפיטליסטים ואפילו באמנים, למעשה מבלי להשתמש במשפט אחד תקני בעברית.

      לא רק דיסטורשן

      על השדרוג הטקסטואלי המרהיב הזה - חלק מגישת ה"על הזין" הכללית שמאפיינת את כל הפרויקט השאפתני הזה - פורטיס מלביש את האופי המוזיקלי הפשוט-מורכב של "חצי אוטומטי". כמו באלבום הנפלא ההוא לפני שמונה שנים, גם ב"פורטיס משולש" פורטיס מוכיח שהוא באמת משוגע, אבל לדיסטורשן אין שום קשר לזה. אמנם גם פורטיס בעצמו לא עומד מוזיקלית בסטנדרטים של הארקייד פייר שהוא הציב וקשה לומר שהאיפוק המופגן של "פורטיס משולש" מתמודד עם חזית הרוק'נ'רול בעולם, אך פורטיס ושותפיו להפקה (יובל שפריר, גילי סמטנה ועידו אגמון) עבדו נכון ותפרו חליפה מוזיקלית שתאמה את המורכבות והכובד של המשולש, חידדו אותה והפכו אותה לגלולה מרה שעטופה בגלידה.

      "אצבעות דביקות" למשל, הוא להיט קטן ומושלם מבית המדרש של "חצי אוטומטי" השיר, כמו גם "בלונדיניות על אוטוביאנקי" שעשה ובצדק את הסיבוב שלו במיינסטרים. אפשר לציין גם את "דג" ששואב את הריף שלו מ"Just" של רדיוהד (ובהופעות זוכה לגרסה מקפיצה בהרבה) ואת "שונאים בע"מ" המבריק והמריר, כשירים שלוקחים את פורטיס גבוה יותר מהיופי, מבלי לנפץ גיטרות. באווירה הנוכחית של פורטיס, גם ההגשה הג'אזיסטית והקלילה של מארינה מקסימיליאן בלומין ב"מעליי" עובדת מצוין והשיר הגדול מכולם מבין 19 הקטעים במארז הוא "השיר של ז'אק", המחווה האולטרה-מרגשת לז'אן ז'אק גולדברג המנוח שאמורה לגרום לכל אדם להצטער על שלא זכה למות כדי שפורטיס יכתוב עליו שיר.

      "פורטיס משלוש" גדוש ברגעים נוספים שמגלמים בתוכם את הסיבות לכך שישראל 2009 נראית כתחנת מעבר מצוינת בדרך לשהות ממושכת באיים הקאריביים של בני החושך. אך כמו שפורטיס עצמו נותן למאזין את בשביל שיחפור בתוך השירים, מיותר לפרוט יצירה יצירה לפרמטרים היום יומיים של המוזיקה הישראלית, כיוון שהתוצאה השלמה חשובה בהרבה מסך חלקיה.

      "פורטיס משולש" הוא אלבום מהפכני כי הוא מגיח מתוך ואקום חסר תקדים של יצירה ישראלית רלוונטית, שבו כל הדור שפורטיס היה לו לאב גידל כרס בירה של שעמום ומונוטוניות או סתם ניסה את מזלו בכתיבת רומן. כך, למרות שהיא לא ממש ראויה לכך, פורטיס שוב הציל את המוזיקה הישראלית.

      רמי פורטיס, "פורטיס משולש", הפקה עצמית