פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יין בוטיק

      ככל ש"Paul's Boutique" של הביסטי בויז מתיישן, כך הוא משתבח. איל רוב חוגג 20 לאלבום הכי טוב של הילדים החייתיים

      ישנם רגעים כאלו. לא הרבה, אבל מדי פעם הם מתרגשים עלינו. מזדהרים מול העיניים ומגדירים מחדש את המונח החמקמק הזה – רגע בחיים. זה בדיוק הרגע בו הם הופכים להיות גדולים יותר משישים שניות – או 15 דקות - ונכנסים להיסטוריה, שחייבת רגעים כאלו כדי להתייחס לעצמה ככזאת. כבר הרבה זמן לא היה אחד כזה בסביבה. "Paul's Boutique" של הביסטי בויז, שחוגג בימים אלו 20, הוא אחד כזה. מין אלבום כזה שתופס רגע בזמן. שמשנה את הזמן. אלבום שמנצח אותו. לקחו לי כמה רגעים טובים להבין שהדיסק הזה שוכב לי על המדף כבר עשרים שנה. עשרים שנה של 'היי' לליידיז, שורה של בקבוקים ריקים שהותירו אחריהם ג'וני רויאל, איש הביצה ושלל הטיפוסים הביטניקים-קראוקים-סאלינג'רים שמרכיבים את האלבום הכי ניו יורקי של הביסטי בויז דאז; האלבום שהפך אותם למה שהם. עשרים שנה יא רבנאן. היום כבר לא עושים אלבומים כאלו. לא כי לא רוצים; כי אי אפשר.

      פסקול לכל שכונה

      פייר, גם ב-2009 הביטים האלו הם בלתי נתפסים. מלאכת מחשבת שנעשתה בסבלנות של שען שוויצרי עם 105 דגימות שונות שנלקחו מהמקומות הצפויים וגם ממקורות אחוריים יותר בתעשיית המוזיקה, מודל 1989. להזכירכם, באותה שנה לא היה פרו טולס, מקסימום תואם IBM. בעבודה ידנית חלוצית - בתפיסה וביישום - נעשה משחק נטול חוקים ומסגרת עם מוזיקה קיימת כדי ליצור ממנה מוזיקה חדשה. מוזיקה שתקבע איך יישמעו הדברים בעשרים שנה הבאות. רעיון כזה היום נשמע טריוויאלי, או גרוע מכך, כמו תרגיל פוסט מודרני מיושן. אבל כשהביסטי יחד עם צמד המפיקים "דאסט בראדרז" ואחד קוראים אותו מאריו סי עשו היום שם, זה נשמע הרגיש והיה הכי חדש שיש. במקום עוד אלבום היפ הופ שמסמפל את ג'יימס בראון, "פול'ז בוטיק" היה בשקט אלבום ההיפ-הופ הכי מורכב שיצא עד אז. מבחינה טקסטואלית היו כאלו מורכבים ממנו (למשל "It Takes A Nation of Millions" של פאבליק אנמי), אבל ברמה המוזיקלית הביסטיז לקחו את מה שראן די.אמ.סי כמה וכמה וכמה צעדים נחשוניים קדימה, בואכה הקשת בענן. ולא כמטאפורה, אלא אשכרה כנקודת ציון.

      “בוטיק" הכניס לראשונה פסיכדליה, גאראג', גלאם רוק, רוק מתקדם וכל סוג של רוק שתרצו לפורמולה המאד צרה של ההיפ-הופ דאז ובכך פוצץ לו את הצורה. הראמונס, הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין, בוב דילן, האיגלס, אלביס קוסטלו, דונובן, אליס קופר ורבים אחרים מצאו את עצמם בניגוד לרצונם בתוך הקססה המטורפת שהוא האלבום הזה. ובפרפרזה על שורת פתיחה של אלבום אחר ששינה את המוזיקה - “זה קרה היום לפני עשרים שנה, הביסטי בויז לימדו את ההיפ-הופ לנגן". וכאן למעשה טמונה הניו יורקיות של האלבום הזה -מלבד העטיפה שעושה הכי הרבה כבוד ללואר איסט סייד – הקולאז' התרבותי המטורף הזה. לאטין Fאנק עם Pאנק לבן; היפ-הופ אולד-סקול עם הקולות הכי לבנים שיש; תופים מהביטלס ומיד אחריהם אלו של הקומודרוס; גיטרות של דילן על ליין באס של קרטיס מייפלד. לעזאזל, הביסטיז היו בין הראשונים לחבר את הרגאיי להיפ-הופ, דבר שנשמע כיום כקלישאה כבר. הם הכניסו את כל המוזיקה שניו יורק שומעת והחזירו לה אותה מהדלת האחורית; כאילו הם לקחו אתכם לסיבוב צחוקים במכונית צבעונית שמתאימה את המוזיקה שלה לשכונה בה היא נמצאת בכל מייל ומייל.

      נגמרו השטויות, התחיל הבלאגן

      ולא רק במוזיקה הביסטיז נמצאים בשיאים, כי אם גם בליריקה. כבר לא היפ-הופ הפלוצים של האלבום הראשון שכולו טינאג'ריות שלא שמה זין גם על עצמה. באלבום הזה הביסטי בויז כבר לא נלחמו על זכותם להתפרע במסיבות, הם פשוט ארגנו לעצמם את המסיבה שהם רוצים לשמוע והסיפורים משונני השורות על הטיפוסים שרק ניו יורק יכולה לאכלס; עם מיליון אזכורים – כאלה שרק ניו יורקים יכולים להבין אבל כולם צוחקים מהם - שהפכו את "פול'ס" לאלבום שאינו נגמר, ולא פחות חשוב מזה, לתקליט של כיף. כיף לשמוע, להבין, לצחוק, ללמוד ולהרחיב את התודעה עם האלבום המאד-מאד מצחיק, מהנה, מטלטל וגם מחרמן שהוא האלבום הזה. אלבום שלאחר עשרים שנה של חרישה עליו הוא בשקט האלבום החשוב ביותר של הביסטי בויז. אלבום שהוא רגע - נקודת ציון - בדיסקוגרפיה הקולית שלהם. אחד אחרי הצחוקים של הילדות ואחד לפני לפני ההרפתקאות הFאנק המטורפות שלהם, כשהם יתחילו לבדוק מה קורה להם בתוך הראש. לעזאזל, עשרים שנה אחרי זה, והאמצע מעולם לא היה מקום מרתק יותר.