באסה או קלאסה: "Mad World" של גארי ג'ולז

בשבוע שעבר הכתה בי ההכרה כי 2009 היא השנה האחרונה בעשור הנוכחי. עשור, שכל כך היינו עסוקים בלהתרגל אליו, עד שלא שמנו לב שהוא נגמר מתחת לאף שלנו. זו סיבה מספיק טובה כדי שגם המדור רב הפז"מ הזה יתעדכן ויתחיל לבחון ברזולוציה גבוהה יותר את הפופ של עשר השנים האחרונות. נדמה לי שההתפתחות וההתקדמות המואצת אליהן נכנסנו מאפשרות פרספקטיבה רחבה דיה, כדי לקבוע מה טיבם ומה השפעתם של שירים שיצאו עם הקידומת "20" לפניהם.

בעודי תוהה עם איזה שיר להתחיל נפלתי באחד הערוצים על "דוני דארקו", שהוא אחד הסרטים הכי טובים שיצאו מאז תחילת האלף; 100 וקצת דקות שהצליחו להגדיר איזשהו הלך רוח קיומי, שמתאר בדיוק מרבי את העולם בו אנו חיים, למרות שהוא מתרחש לכאורה לפני 20 שנה, באוקטובר 1988.
יש בסרט הזה הרבה סצנות מרגשות שקשורות לפס הקול המצוין והנוסטלגי שמלווה אותן, ורגע אחד אלמותי, שהפך למקור לחיקוי עבור תסריטאים חסרי מקוריות. אני מתכוון, כמובן, לסיקוונס עם האפילוג של כל אחת מהדמויות, כשברקע מתנגן "Mad World" של טירז פור פירז, בגרסה של גרי ג'ולז; שתי דקות שבהן אף עין לא נשארת יבשה עם התאמה מרבית בין תמונה, צליל, טקסט, משמעות ורגש.

הסיפור מאחורי "מאד וורלד" של ג'ולז היא מן סיפור סינדרלה חביב. ג'ולז הוא חבר של ריצ'ארד קלי, הבמאי של "דארקו". כשג'ולז היה על הסט, הוא ניגן באקוסטית שלו את "מאד וורלד" ולאור התגובות הנלהבות קיבל הצעה להכניס אותו לסרט.

לגבי המקור של "מאד וורלד" נדמה לי שאין בכלל צורך בדיון - מדובר בחתיכת קלאסה שלא מהעולם הזה. פופ אייטיזי רציני בשיאו, עם מלודיה מכשפת, פזמון מנצח ומלים קיומיות על המקום של האדם הקטן מלא החרדות וחסר הסיפור בתוך עולם כאוטי שבו אין לו טיפת שליטה על ההתרחשות. גם השיר השני של טירז פור פירז שנוכח בפסקול של "דוני דארקו", "Head Over Heels" הוא אחד הרגעים המוזיקליים היותר מקסימים בשנות השמונים (וגם איתו ההתאמה לסצנת בית הספר שגם מרפררת לקליפ המקורי, היא פשוט מלכותית), ככה שהם בכלל לא אמורים להוות כאן את נושא הפולמוס. השאלה העיקרית, אם כן, היא האם הקאבר של גארי ג'ולז, שהפך ללהיט גלגלצ אלמותי, מחזיק בלי הקונטקסט הדוני דרקואי שעוטף אותו?

קשה להתכחש לעובדה כי בהאזנות הראשונות יש משהו כובש בביצוע של ג'ולז, שמפשיט לחלוטין את השיר מההפקה הגרנדיוזית שלו, שינויי המקצבים, הקלידים העשירים והשירה האקספרסיבית שאפיינו את טירז פור פירז. זה ביצוע צנוע, כמו שאוהבים להגיד אצלנו, שמגיש את הטקסט בתמימות ומדגיש - כמו כל מייקל סטייפ וונאבי - את המשמעות של כל מילה. גם הבעיה היא שבסופו של דבר - וכמעריץ "דארקו" קשה לי לומר זאת - הוא מפספס לגמרי את הרוח המקורית של השיר. אחד הטריקים הכי אפקטיביים במקור של טירז פור פירז הוא המעברים, שינויי המהירויות והעצירות הפתאומיות, שמעבירות את אותו בלבול אפוקליפטי של המלחמה הקרה סביבה נכתב השיר. הניגוד בין המלים "אני מוצא את זה קצת מצחיק, אני מוצא את זה די עצוב, שהחלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שהיו לי" למלודיה בפזמון; ההלם שמגיע עם הפאוזה הפתאומית, שעומדת כמו חומה בצורה שנפלה משום מקום, ואיתה מגיע הביטוי "Mad world" - הם הגרעין הרעיוני של השיר.

הביצוע של ג'ולז הוא חביב, אבל לא יותר מקוריוז חד פעמי שעושה את העבודה בקולנוע והופך לבלתי נסבל ככל ששומעים אותו יותר ומבינים את הנחיתות שלו לעומת המקור הגאוני. החד ממדיות הזו, שרוכבת בעצלות על הלחן המפותל ומרדדת אותו; שאין בה מן הערעור וקלסטרופוביה, גורמת ל"מאד וורלד" להישמע כמו סתם עוד שיר יפה שהתגלגל לפלייליסט של גלגלצ וחתם שם בקומבינה על חוזה קביעות. הקשר שלו לאותו שיר מופלא של טירז פור פירז הוא מקרי לחלוטין.