קראו את הפרק הראשון של "אמנות נהיגת המירוצים בגשם"

    אנצו הוא כלב פילוסוף המספר את סיפור חייו של בעליו. מתוך "אמנות נהיגת המירוצים בגשם", של גארת' סטיין. ויש גם טריילר

    מערכת וואלה! NEWS
    יח"צ - חד פעמי

    מחוות גופניות הן כל מה שיש לי; לעתים הן חייבות להיות דרמטיות. מדי פעם אני חוצה את הגבול אל צד המלודרמה, אבל אני עושה זאת בעל כורחי, כדי לת?קשר בבהירות וביעילות, כדי שכוונתי תובן כהלכה. על מילים אינני יכול להסתמך כי לשוני, לדאבוני הרב, עוצבה כאבר ארוך ושטוח ורפוי, ולכן היא אמצעי חסר תועלת בשינוע מזון ברחבי הפה בזמן הלעיסה, ותועלתה מועטה אף יותר בהגיית צלילים רב-הברתיים מחוכמים ומורכבים שניתם לחברם למשפטים. וזו הסיבה שכעת אני כאן, מחכה שד?ני יחזור הביתה – הוא אמור להגיע ממש בקרוב – כשאני שוכב על האריחים הקרירים של רצפת המטבח בשלולית השתן שלי.

    אני זקן. ולמרות היכולת המרשימה שלי להמשיך להזדקן עוד, לא כך הייתי רוצה לעזוב את העולם, עמוס במשככי כאבים ובסטרואידים שנועדו למנוע נפיחו?ת במ?פרקים שלי; עם קטרקט שמערפל את ראייתי; עם חיתולים חד-פעמיים באריזו?ת פלסטיק תפוחות שמאוכסנות במזווה. אני בטוח שד?ני ישיג לי עגלה קטנה כמו אלה שראיתי ברחוב, עגלות שתומכות את האגן כך שהכלב יכול לגרור את התחת שלו כשהעסק מתחיל לקרטע. זה משפיל ומבזה. אני לא בטוח שזה יותר גרוע מאשר להלביש כלב בתחפושת בליל-כל-הקדושים, אבל זה לא רחוק מזה. הוא יעשה את זה מתוך אהבה, כמובן.

    אני בטוח שהוא ישאיר אותי בחיים ככל יכולתו גם כשהגוף שלי יתנוון, יתפרק, יתמוסס עד שדבר לא י?וותר מלבד מוח?י הצף בצנצנת זכוכית מלאה בנוזל שקוף, גלגלי העין שטים על פני הנוזל וחוטים וצינורות שונים ומשונים מזינים את ש??רידיי. אבל אינני רוצה שיחזיקו אותי בחיים. כי אני יודע מה הולך לקרות. ראיתי בטלוויזיה. בסרט תיעודי על מונגוליה, דווקא מונגוליה מכל המקומות בעולם. זה היה הדבר הכי טוב שראיתי אי-פעם בטלוויזיה, חוץ מהגראנד-פרי של 1993 באירופה, מירוץ המכוניות הטוב בכל הזמנים, שא?יירטו?ן ס?נ?ה הפגין בו את גדולתו בנהיגה בגשם. מלבד הגראנד-פרי של 1993, הדבר הכי טוב שראיתי אי-פעם בטלוויזיה היה סרט תיעודי שהסביר לי הכול, ה?בהיר הכול, סיפר את כל האמת: כשכלב מסיים לחיות את כל גלגוליו הכלביים, הגלגול הבא שלו יהיה אנושי.

    מאז ומתמיד הרגשתי כמעט אנושי. תמיד ידעתי שיש בי משהו שמייחד אותי מכלבים אחרים. טוב, מובן שדחסו אותי לתוך גוף של כלב, אבל זאת רק הקליפה. מה שחשוב הוא מה שבפנים. הנשמה. והנשמה שלי אנושית מאוד.

    כעת אני כבר מוכן להפוך לאדם, למרות שברור לי שכל מה שהייתי יאבד לי: כל זכרונותיי, כל התנסויותיי. הייתי רוצה לקחת אותם איתי לחיי הבאים – עברתי כל כך הרבה עם משפחת סוויפט – אבל זה כבר לא בידיי.. לא נותר לי מה לעשות עוד, רק להכריח את עצמי לזכור. לנסות לחקוק את הידע שלי בנשמתי – ישות נטולת מעטפת, דפנות ודפים, ישות חסרת צורה. אשא אותה עמוק-עמוק בכיס?י קיומ?י, וכשאפקח את עיניי ואסתכל על ידיי החדשות, עם האגודלים שמסוגלים להיסגר בחוזקה סביב שאר האצבעות, אז כבר אדע. אז כבר אבין.

    הדלת נפתחת ואני שומע אותו ואת הקריאה המוכרת, "היי, צו?!" בדרך כלל אין לי ברירה אלא להדחיק את הכאב, להקים את עצמי על הרגליים, לכשכש בזנב, לטלטל את הלשון ולדחוף את הפרצוף שלי למפשעה שלו. דרוש כוח רצון מעין-אנושי כדי לבלום את עצמי הפעם, אבל אני מחזיק את עצמי. אני בולם. אני לא קם. אני נכנס לתפקיד.
    "א?נצו??"
    אני שומע את צעדיו, את הדאגה בקולו. הוא מוצא אותי ומשפיל אליי את מבטו. אני מרים את הראש, מכשכש חלושות בזנב?י שמשמיע טפיחה כשהוא פוגע ברצפה. אני ממשיך לשחק את התפקיד.
    הוא מניד את ראשו ומעביר יד בפרווה שלי, מניח את שקית הפלסטיק שמכילה את ארוחת הערב שלו. מבעד לפלסטיק אני מריח עוף בגריל. הערב הוא יאכל עוף בגריל וסלט חסה.
    "נו, א?נ?ץ," הוא אומר.
    הוא מושיט אליי יד, רוכן, נוגע בראש שלי כרגיל, לאורך הקמט שמאחורי האוזן, ואני מרים את הראש ומלקק לו את המצח.
    "מה קרה, חבר?" הוא שואל.
    את זה אי-אפשר לבטא במחוו?ת.
    "אתה לא יכול לקום?"
    אני מנסה, אני נאבק. הלב שלי קורס, הריאות תופחות כי לא, אני לא מסוגל. אני נתקף פניקה. חשבתי שאני רק מעמיד פנים, אבל אני באמת לא מסוגל לקום. איזה חרא. החיים מחקים את האמנות.
    "לאט לאט, חבר," הוא אומר ולוחץ על החזה שלי כדי להרגיע אותי. "אני איתך."

    הוא מרים אותי בקלות ומשכיב אותי בחיקו, ואני יכול להריח את היום שעבר עליו. אני יכול להריח את כל מה שהוא עשה: העבודה שלו, סוכנות הרכב שבה הוא עומד כל היום מאחורי הדלפק, מ?תנחמ?ד ללקוחות שצורחים עליו מפני שה-BMW שלהם לא עובדת כמו שצריך והיא עלתה להם יותר מדי בשביל שיתקנו אותה עכשיו, וזה מרתיח אותם, אז הם חייבים לצעוק על מישהו.

    אני יכול להריח את ארוחת הצהריים שהוא אכל. הוא הלך למזנון ההודי שהוא אוהב. אכול ככל יכולתך. זה זול, ולפעמים הוא מביא איתו כלי וגונב עוד כמה חתיכות של עוף טנדורי ואורז צהוב שיהיה לו גם לערב. אני מריח בירה. הוא עצר איפה שהוא. במסעדה המקסיקנית על הגבעה. אני מריח בהבל פיו שלו את חטיפי הטורטייה. עכשיו הכול מסתדר לי. בדרך כלל אני אלוף במיפוי הזמן החולף, אבל עכשיו לא התרכזתי, בגלל המצב הרגשי שלי.

    הוא מניח אותי בעדינות באמבטיה, ופותח את המים בדבר הזה שמחזיקים ביד כשמתקלחים, ואומר, "לאט לאט, א?נץ."
    הוא אומר, "מצטער שאיחרתי. הייתי צריך לחזור ישר הביתה, אבל החבר'ה מהעבודה התעקשו. אמרתי לקרייג שאני הולך הביתה, ו..."

    הוא משתתק, ואני קולט שהוא חושב שהתאונה שלי קרתה בגלל שהוא איחר. הו, לא. זאת לא הייתה הכוונה. כל כך קשה לי לבטא את עצמי כי יש כל כך הרבה פרטים מרגשים. יש הצגה ויש פרשנות והן כל כך תלויות זו בזו, שזו מקשה מאוד. לא רציתי לעורר בו נקיפות מצפון. רציתי שהוא יראה את המובן מאליו, שהוא כבר יכול לתת לי ללכת. הוא עבר כל כך הרבה, וסוף-סוף הכול מאחוריו. הוא ממש לא צריך אותי איתו, אני רק מסב לו דאגה. הוא צריך שאשחרר אותו מנוכחותי, שיוכל לממש את גאוניותו.

    הוא גאון. הוא מבריק. הוא עוצר נשימה עם הידיים האלה שלו שתופסות דברים והלשון שלו שאומרת דברים ואיך שהוא עומד ולועס את המזון שלו לאט כל כך, מועך אותו לכדי עיסה לפני שהוא בולע. אני אתגעגע אליו ואל זואי, וברור לי שהם יתגעגעו אליי. אבל אסור לי לתת לרגשנות להאפיל על תוכנית-העל שלי. אחרי שזה יקרה, ד?ני יהיה חופשי לחיות את חייו, ואני אשוב לעולם הזה בגוף חדש, כאדם, ואאתר אותו ואלחץ את ידו ואציין כמה הוא מוכשר, ואז אקרוץ לו ואגיד, "יש לך ד"ש מא?נצו?," ואסתובב ואתרחק במהירות. והוא יצעק בעקבותיי, "אני מכיר אותך?" וישאל, "כבר נפגשנו?"

    אחרי האמבטיה הוא מנקה את רצפת המטבח ואני מסתכל; הוא נותן לי את האוכל שלי, ושוב אני אוכל מהר מדי, והוא מושיב אותי מול הטלוויזיה בזמן שהוא מכין לעצמו ארוחת ערב.
    "אולי נראה קלטת?" הוא אומר.
    "כן, קלטת," אני אומר, אבל הוא כמובן לא שומע אותי.
    הוא מכניס קלטת של אחד המירוצים, ומפעיל את המכשיר ואנחנו צופים. זאת אחת הקלטות האהובות עליי. המסלול עדיין יבש בהקפת החימום, אבל ברגע שהדגל הירוק מתנפנף לציון תחילת המירוץ, מיד יורדת חו?מה של גשם, מבול זלעפות שמציף את המסלול, וכל המכוניות סביבו מאבדות שליטה ומסתחררות אל מחוץ למסלול והוא עובר ביניהן כאילו עליו הגשם לא יורד, כאילו יש לו מילת קסם שמסיטה את המים מדרכו. ממש כמו בגראנד-פרי של 1993, כשס?נ?ה עקף ארבעה נהגים אלופים במכוניותיהם האלופיות – שומכר, ו?ונדלינגר, היל, פ??רו?סט; הוא עקף את כולם. כאילו הייתה לו מילת קסם.

    ד?ני לא נופל בכישוריו מא?יירטו?ן ס?נ?ה. אבל בקושי רואים אותו על המסלול, כי יש לו מחויבויות. יש לו בת, זואי, והייתה לו אישה, איב, שהייתה חולה עד שמתה, ויש לו אותי. והוא גר בסיאטל למרות שהיה אמור לחיות במקום אחר כלשהו. ויש לו עבודה. אבל לפעמים כשהוא נוסע מכאן, הוא חוזר עם גביע, והוא מראה לי אותו ומספר לי הכול על המירוצים, ואיך הוא שיחק אותה על המסלול ולימד את הנהגים האלה בסונומה או בטקסס או באוהיו את כל האמת על נהיגה במזג אוויר רטוב.
    כשהקלטת מסתיימת הוא אומר, "בוא נצא קצת," ואני מתאמץ לקום.

    הוא מרים לי את הישבן באוויר וממרכז את המשקל שלי על רגליי, ואז אני בסדר. כדי להוכיח לו את זה אני משפשף את האף שלי בירך שלו.

    "הנה א?נצו? שאני מכיר."
    אנחנו יוצאים מהדירה; הלילה צח וקריר וצלול ורוח קלה נושבת. אנחנו הולכים רק עד סוף הבלוק וחוזרים כי האגן שלי נורא כואב, וד?ני רואה את זה. ד?ני יודע. כשאנחנו חוזרים, הוא נותן לי את עוגיות הלילה שלי ואני מצטנף במיטה שלי על הרצפה ליד המיטה שלו. הוא מרים את השפופרת ומחייג.

    "מייק," הוא אומר. מייק הוא החבר של ד?ני מהסוכנות שבה שניהם עובדים מאחורי הדלפק. "קשרי לקוחות" קוראים לזה. מייק הוא בחור נמוך עם ידיים ורודות וידידותיות שאף פעם אין להן ריח מרוב שהוא רוחץ אותן. "מייק, תוכל לחפות עליי מחר? שוב אני חייב לקחת את א?נצו? לווטרינר."

    בזמן האחרון הלכנו המון לווטרינר, לקבל כל מיני תרופות שאמורות לעזור לי ולהקל עליי, אבל זה לא קורה בפועל. ומכיוון שזה לא קורה, ולאור כל מה שקרה אתמול, אני מכניס לפעולה את תוכנית-העל.

    ד?ני משתתק לרגע, וכשהוא שב לדבר, הקול שלו לא נשמע כמו הקול שלו. הוא מחוספס, כמו שהוא נשמע כשד?ני חוטף הצטננות או אלרגיה.

    "לא יודע," הוא אומר. "יכול להיות שזה ביקור בכיוון אחד."
    נכון שאני לא יודע להגות מילים, אבל אני מבין אותן.
    ואני מופתע ממה שהוא אמר, למרות שזאת בדיוק התוכנית שלי. לרגע אני מופתע מכך שהתוכנית שלי פועלת. זה בדיוק הדבר הכי טוב לכל הנוגעים בדבר, זה ברור לי. זה בדיוק מה שד?ני צריך לעשות. הוא עשה כל כך הרבה למעני, כל חיי. אני חב לו את המתנה הזאת – לשחרר אותו לחופשי. לתת לו להמריא. היה לנו מסע מוצלח, ועכשיו הוא מסתיים; אז מה הבעיה?

    אני עוצם עיניים ומקשיב מתוך נמנום כשהוא עושה את הדברים שהוא עושה כל ערב לפני השינה: מצחצח שיניים, מגרגר ויורק – כל כך הרבה דברים. בני האדם האלה עם הטקסים שלהם. לפעמים הם נאחזים בכל מיני דברים כל כך חזק.

    עוד בוואלה! NEWS

    הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    "אמנות נהיגת המירוצים בגשם", גארת' סטיין, תרגום: יצהר ורדי // כתר ספרים

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully