קדושים מעולים

אנשים כל הזמן מדברים על החזרה לניינטיז. שמעתי שיש כבר מסיבות שעושות רטרו לניינטיז. ואני אומרת – אם כבר לחזור לניינטיז, אז עם סיינט אטיין, שיש להם אוסף חדש בשם “London Conversations: The Best of Saint Etienne”. נכון שהם מוציאים אוסף כל יומיים, אבל אוסף כפול עם 35 שירים של סיינט אטיין, זה לא משהו שאומרים לו לא.

האוסף נפתח בסינגל הראשון שלהם, מ-1990 - קאבר דאנס ל "Only Love Can Break Your Heart" של ניל יאנג (עם סולנית אחרת, לפני תקופת שרה קראקנל). בהמשך הוא עוקב אחר כל שיאי הקריירה של הלהקה, שכבר מתפרשת על שני עשורים, והוא מכיל גם רמיקס חדש ל“Burnt Out Car” ושני שירים חדשים לגמרי: “Method of Modern Love” (שלמרבה הצער אינו קאבר ללהיט האייטיז בעל אותו השם של דריל הול וג'ון אווטס) ו "This Is Tomorrow", שניהם בהפקת הרכב ההפקה וכותבי להיטי הפופ Xenomania (שעבדו עם שוגאבייבז וקיילי, וגם עם הפט שופ בויז על אלבומם החדש שיוצא בחודש הבא).

אם בשבוע שעבר דיברנו על השילוב בין אינדי לדאנס בסצינה של מאדצ'סטר, הרי שבדיוק מהחיבור הזה יצאו סיינט אטיין, כשהם תורמים לליטוש נוסחת האינדי-דאנס. שני הדברים הכי בולטים בסיינט אטיין זה שהם להקה מאוד ניינטיזית, ומאוד לונדונית.

בתחילת דרכם המשפט שהגדיר אותם הכי טוב היה המשפט של הבאזקוקס "אני מרגיש נוסטלגיה לתקופה שעוד לא הגיעה" (אותו ציטטו סיינט אטיין באלבום הלפני אחרון, “Finisterre”). במידה מסוימת הנוסטלגיה שסיינט אטיין חשו בתחילת שנות התשעים לתקופה שעוד לא הגיעה – הגיעה באמצע שנות התשעים. אם סיינט אטיין הביטו בלונדון בעיניים מאוהבות ויצרו לה פסקול אופורי ומנצנץ במחצית הראשונה של שנות התשעים – תוך כמה שנים העיר פשוט התאימה את עצמה למוזיקה של סיינט אטיין.

אחרי שאנגליה שרדה את שנות השמונים בראשות מרגרט תאצ'ר, ועוד שבע שנים עם ג'ון מייג'ור, באמצע הניינטיז לפתע נראה עידן חדש ואופטימי יותר באופק, בחסות הניו-לייבור. לונדון חזרה להיות בירה בכל תחומי התרבות, כאשר את דגל הגאווה הבריטית החדשה נשאו, בין היתר, האמן דמיין הירסט, מעצב האופנה אלכסנדר מק'קווין, קיט מוס, האנשים שמאחורי "טריינספוטינג", בלר, אואזיס וכמובן טוני בלייר.

האופוריה שאנגליה הייתה שרויה בה באותה תקופה בסופו של דבר טפחה את פניה – כשהתברר שההבטחה שהייתה גלומה בניו-לייבור הייתה בלוף – אבל באמצע הניינטיז בירת אנגליה חזרה להיות אותה "סווינגינג לונדון" שהיא הייתה בסיקסטיז. ונראה שזאת הלונדון שסיינט אטיין ערגו אליה בשלושת אלבומיהם הראשונים: “Foxbase Alpha” מ-91', “So Tough” מ-93' ו”Tiger Bay” מ-94'.

עוד לפני הולדת הבריטפופ ולפני שהרטרו ללונדון בסיקסטיז חדר להוליווד עם "אוסטין פאווארס", שילבו סיינט אטיין בין ניינטיז לסיקסטיז. המקצבים והסאונדים שלהם היו דאנס-פופ ניינטיזי מובהק, אך רוח הסיקסטיז שרתה עליה ושלטה באסתטיקה שלה. גם שרה קראקנל הייתה שילוב של שני העשורים: הלוק שלה (בדרך כלל) אמר ניינטיז, אך הקול ושפת הגוף שלה אמרו סיקסטיז. ומאחורי קראקנל עמדו בוב סטנלי ופיט וויגס – שני עיתונאיי פופ ודי.ג'ייז.

הידע העצום שלהם במוזיקה והאהבה שלהם לפופ, כמו גם לז'אנרים אספניים יותר, ניכרת ברשימה האינסופית של סגנונות שמשתלבים במוסיקה של הלהקה. יש בהם קצת מהכל: פופ צרפתי, דאב ג'מייקני, איזי ליסנינג, אלקטרו-פופ, אסיד-ג'אז, דיסקו, אקזוטיקה, יורופופ, קראוטרוק, אלקטרוניקה, ספוקן וורד, להקות בנות, פופ סיקסטיזי, האוס איטלקי, בלריק האוס, היפ הופ, נורת'רן סול, טרופיקליה ועוד כמה דברים. לתוך שיריהם הם הכניסו גם איזכורים לקולנוע ולאמנות, שהפכו את סיינט אטיין לאחת מאותן להקות שהגישו למעריציהם ביחד עם המוזיקה רשימה של השפעות, נקודות התייחסות וגיבורי תרבות מומלצים.

למרות שהם להקה מתוחכמת, מצטטת ומודעת לעצמה, המוסיקה שלהם מעולם לא נתקעה בשלב טריוויאת הפופ. סיינט אטיין הפכו את הידע האנצקלופדי שלהם לרלוונטי באמצעות טקסטים שנונים על היומיום בלונדון, וגם לפופי ונגיש לכל. או שלפחות כך היה נדמה.

אני מודה שבפעם הראשונה ששמעתי את סיינט אטיין הזדעקתי "מה זה הפופ הקיטשי הזה? מה זה פה – המצעד הלועזי של רשת ג'???" (בזמנו היה דבר כזה). יש לי חבר שעד היום חושב שהם נשמעים כאילו מישהי מ"אמריקן איידול" עושה קאבר לסטריאולאב. מצד שני, ברגע שהתאהבת בהם – אין דרך חזרה. וצריך להודות להם על כך שהם נתנו לגיטימציה למושג "פופ" עבור דור שלם של חובבי אינדי. היום זה נשמע מובן מאליו, אבל זה לא תמיד היה ככה. בשנות השמונים שלטה דיכוטומיה חריפה בין מוזיקת "מיינסטרים" למוזיקה "אלטרנטיבית", וגם בתחילת הניינטיז המילה "פופ" נחשבה למילה גסה.

אם נירוונה הכניסו את השוליים למיינסטרים, סיינט אטיין הכניסו את המיינסטרים לשוליים. ספק אם בלי התיוון שלהם היו ילדי האינדי של התקופה מסוגלים להודות בפה מלא שהם אוהבים פופ. אחרי זה הסכר נפרץ: הספייס גירלס ורובי וויליאמס נכנסו לבתינו, קסטות הפופ מהיסודי שוב נהיו לגיטימיות, והיום ניתן לדון בעניין לילי אלן כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

וסיינט אטיין לא עשו סתם פופ, אלא כזה שמבקרים אוהבים להגדיר כ"פופ מושלם". ניתן להתווכח, ואפילו לנצח בויכוח, ש”Toxic” של בריטני הוא קרוב יותר להגדרה המילולית של המושג מכל שיר של סיינט אטיין. אין ספק שמדונה, הספייס גירלס או ג'סטין טימברלייק אחראים ללא מעט רגעי פופ מושלמים, אבל בדרך כלל לא על זה מדברים המבקרים כשהם אומרים "פופ מושלם". הם מתכוונים לניו אורדר, לפט שופ בויז וכמובן לסיינט אטיין. הם מתכוונים לפופ אינטליגנטי, אלגנטי ומתוחכם שחף מנוסחתיות מעבר לנוסחאות של הלהקה עצמה. לפעמים הפופ הזה עושה חיל במצעדים (כמו במקרה של הפט שופ בויז), אבל מסתבר שלא בהכרח. מה שפופי ומושלם עבור מבקרים, עדיין לא עושה אותו לכזה בעיני ציבור קוני הדיסקים.

סיינט אטיין מעולם לא ממש הצליחו במיינסטרים. הם אפילו לא ממש חדרו לטופ-10 של המצעד. "לא ממש" כי הפעמיים שהם כן עשו את זה לא נחשבות: פעם אחת הייתה כשסטלני ווויגס הוציאו שיר שהם ידעו שהוא פרחי מדי בשביל הרפרטואר של סיינט אטיין אז הם חתמו עליו בשם Cola Boy ונתנו לאיזו פרחולינה לשיר אותו במקום שרה קראקנל, והפעם השנייה היתה כשהשלישייה התארחה בסינגל של פול ואן דייק. המקום הכי גבוה אליו הגיעו סיינט אטיין באמת היה המקום ה-11 - לשם העפילו ב-95' עם להיט היורודאנס "He's on the Phone", בו התארח הזמר הצרפתי אטיין דאהו.

סיימון קאוול היה יכול לנבא מההתחלה שסיינט אטיין לעולם לא יצליחו במצעדים, אבל לי זה לא היה ברור. ואולי גם להם לא. הכשל כנראה היה טמון בעובדה שפופ אמור לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר, ואת זה סיינט אטיין מעולם לא עשו. למרות זאת אני מסרבת לסגת מההגדרה של פופ מושלם. סיינט אטיין עושים את המוסיקה שהייתה שולטת במצעדים בעולם אידיאלי. הפופ שלהם מושלם – העולם הוא זה שבעייתי.

סיינט אטיין, “London Conversations: The Best of Saint Etienne”
(Heavenly Records)