נוסע על 180

בפינה של רחוב מלצ'ט והחשמונאים מול הצופים (שבט קהילה) יש כמה מדרגות, שמובילות למחסן שבאמצע שנות השמונים היו מקום המפגש של חבורת נערים מתבגרים עם חלומות גדולים וחוש קרימינאלי מפותח, שלא רצו לעמוד במסדרים, ללבוש מדים ובנדנות ירוקות. אני אחד מהם.

בית הספר היסודי שלי. אני זוכר את יפה קורנבליט המחנכת הגבוהה שלי אני זוכר היטב את שוק הגוגואים ואני זוכר שיום אחד בתחילת כיתה ב' היא נכנסה עם תלמיד חדש ואמרה
זה יהלי סובול שמצטרף אלינו מהיום, תהיו נחמדים.

בסינרמה יכולות הריקוד שלי באו לידי ביטוי לצלילי Inxs ודפש מוד. זה היה מועדון ריקודים פראקסלאנס, שם ניתנה לי הזדמנות מדהימה להכיר בנות גם מרמת אפעל, מיד אליהו, מרמת השרון, ,מראשון לציון לשתות איתן לגונה כחולה ולשרוף איתן את הלילה תמימים על רחבת הריקודים.

לפני עשרים שנה ברחוב מכבי, במקום מגרש החניה הזה עמד לו מגרש הכדורסל של אגודת מכבי תל אביב, בו צמחו כל הכוכבים הגדולים של אז. בגיל שמונה, לאחר שעור תופים ראשון כושל, ביקשתי מאבי לרשום אותי לקבוצת הילדים.ומאותו הרגע היו לי ארבעה אימונים בשבוע מחנות אימונים וטורנירים בכל הארץ. שיחקתי בתפקיד רכז, לרוב בחמישייה הראשונה עשר שנים עד הצבא.גם היום פעם בשבוע אני חייב לזרוק לסל.

בתחילת שנות התשעים בנחלת בנימין, היה מועדון הופעות הכי שווה בעיר ועד שלא הופעת שם לא ספרו אותך. ראיתי שם מלא הופעות של ירמי קפלן, אלון אולארצ'יק, יוסי פיין וסטיב וולף האגדי. במוניקה סקס, כלהקת רוק צעירה, רק חלמנו על היום בו תהייה לנו הופעה שם. היום הזה הגיע יותר מהר ממה שחשבנו, רק כי החברים של נטשה ביטלו הופעה ברגע האחרון, אז הציעו לנו ואנחנו קפצנו ראש! ארקדי תודה.

בנחלת בנימין, לא רחוק מהלוגוס של הימים ההם שוכן לו בר הקוזה נוסטרה, שנקרא בעבר הסטריאו ויש הקוראים לו היום הבר האדום. אני קורא לו המקום בו פגשתי את אישתי ברגע רומנטי ומלא תשוקה. מקום לא גדול והמוני האחיות קליין עושות עבודה נפלאה עם הבר, קו מוסיקלי מגוון מאד מהשמעות בכורה לסקיצות ועד ערבי ריקודים לצלילי השמונים. מומלץ לאנשים וכלבים.

בתקופה שגם קליעה מחצי מגרש זיכתה אותך רק בשתי נקודות אני ואחי היינו קולעים כאן לסל, משחקים על מי מוריד את הפח השבוע, או מי יושב מקדימה בנסיעה הקרובה. אחד על אחד, אני ד"ר ג'יי ואחי לארי בירד והחצר היא מדיסון סקואר גרדן.

חורף 1995 בברוקלין ניו יורק היה החורף הקשה ביותר מאז שנות החמישים או יותר נכון החורף של כל החורפים שלי. ואנחנו, מוניקה סקס, בעיתוי "מושלם" רצינו לכבוש את העולם כשלצאת מהבית זו משימה בלתי אפשרית. אחר כך גם נפרדו דרכינו. יהלי ופיטר עזבו ואני נשארתי הקמתי להקה "החמש מאות עשרים ושבעים"או the 527's והופעתי על הבמות הכי שוות בעיר.
לא עניין אותי איך אני נראה ומה אני אוכל היום: מוזיקה ועוד מוזיקה ועוד קצת.

החוף שבו למדתי לגלוש על גלים, ללכת מכות בחול, להתחיל עם תיירות בקבוצה, להעביר יום שלם בלי לאכול ולא להרגיש רעב, להפוך לכושי, לעשות מתח, לעשות רוח, ולהתחרמן על אמת!!!

צמוד לבית הורי ברחוב רש"י עומד לו בית הכנסת. בימי שבת התעוררנו לצלילי התפילות בנוסח ספרדי, מנגינות שהולכות איתי כל החיים. בכלל, הדו קיום בשכונה התל אביבית הזו בין חרדים לחילונים הוא מדהים, לא מובן מאילו, וראוי לשבח.