גראן פרי

אם "גראן טורינו" אכן יתברר כסרטו האחרון של קלינט איסטווד כשחקן, הרי שהוא לא יכול היה לבחור לעצמו דרך טובה יותר לרדת מהבמה. בסרט מגלם איסטווד (שגם ביים, ושר את שיר הנושא) את וולט קובלסקי – פנסיונר ואלמן טרי, בוגר מלחמת קוריאה – שמעביר את זמנו בשתיית בירה, בהעלבת אלוהים ובגילויי גזענות.

באופן צפוי, הוא לא מאוד מחבב את משפחת המהגרים האסיאתית שגרה בשכנות אליו, ואחרי שהוא תופס את בנם המתבגר של שכניו בעת שזה מנסה לגנוב לו את מכונית הגראן טורינו האהובה שלו (כחלק ממבחן קבלה לכנופיית רחוב אלימה) הוא אוהב אותם עוד פחות. אבל מה אתם יודעים, אחרי שקובלסקי ילמד להכיר את המשפחה קצת, גם גזען שמרן כמוהו ייאלץ להודות שהם בעצם אחלה בני אדם. כל כך אחלה, למעשה, שבסופו של דבר ימצא את עצמו גיבורינו הקשיש לוקח ליד את הרובה שלו, ועושה ככל יכולתו על מנת לסייע להם להיחלץ ממלתעותיה של אותה כנופיית רחוב אלימה.

התפקיד הנ"ל נראה כאילו הוא נכתב בהזמנה עבור שירת הברבור של איסטווד; כאילו הוא נתפר למידותיו הספציפיות, תוך כדי התכתבות עם הקריירה הקולנועית הארוכה והמפוארת של האיש. לכן, קצת מפתיע לגלות שעל התסריט דווקא חתום ניק שנק - נהג משאית בן 43 ממינסוטה - שכלל לא דמיין, אפילו לא בחלומותיו הפרועים ביותר, שקלינט יבחר לסיים את הקריירה שלו כשחקן דווקא עם הסיפור שלו.

"כתבתי כבר כמה תסריטים בחיי, אבל זהו בעצם התסריט הראשון שלי שזוכה להיות מופק", מספר לי שנק בשיחה טלפונית מלוס אנג'לס, "וכשכתבתי אותו, ממש לא דמיינתי את איסטווד בתפקיד הראשי. אני אף פעם לא מדמיין שחקנים כשאני כותב".

את התסריט ל"גראן טורינו" כתב שנק במשך שלושה חודשים, ב-"Grumpy’s", הבאר השכונתי שלו, אחרי משמרות ארוכות במשאית: "הבארמן הוא חבר טוב שלי, ופשוט הייתי יושב איתו כמה שעות על הבאר, שותה כמה בירות, עובד קצת על סצנות, כותב קצת דיאלוגים, ורושם את הכל בעט על בלוק הנייר שלי. בגלל כל הרעש מסביב, לרגע זה לא הרגיש כמו עבודה. בערב אחד יצא שכתבתי עשרים וחמישה עמודים מהתסריט, וכל העמודים האלה מופיעים בגרסה הסופית".

"נכון, היום נוטים לשכתב תסריטים, ולשנות אותם בהתאם להקרנות מבחן שעושים. אבל לקלינט יש מנהג של לא לשנות את התסריטים שאיתם הוא עובד. גם ב-'בבלתי נסלח' הוא לא שינה מילה. וגם ב'ההחלפה'. השינוי היחיד היה שהעבירו את אתר ההתרחשות ממינסוטה לדטרויט, וגם את זה עשו משיקולי מס".

"פגשתי אותו כמה פעמים, ויצא שבעיקר דיברנו על מלחמת קוריאה. הוא היה אמור לקחת בה חלק, אבל הוא לא הלך בסוף. נראה לי שהספינה שלו טבעה, או משהו כזה. ממה שהבנתי ממנו הוא פשוט מאוד התחבר לדמות של וולט. הוא זיהה מיד את הקשר בינה לבין התפקידים שגילם בעבר".

"כן, תשמע, דברים מסוג זה לא נוטים לקרות כל כך מהר. בפברואר שעבר אמרו לי שקלינט מעוניין לביים ולככב בתסריט, ביוני-יולי ערכו את הצילומים, הסרט יצא בדצמבר, והנה אנחנו, עכשיו, שנה אחרי, ואני מדבר איתך על כל זה. זה מדהים, אין ספק. היה לי מזל גדול, ואני חייב לקלינט את הכל".


את ההשראה לדמותו של קובלסקי קיבל שנק מהטיפוסים הצבעוניים שפגש במהלך עבודות הצווארון כחול השונות בהן עסק לאורך השנים: "חוץ מלהיות נהג משאית, עבדתי גם בבניין, בפסי יצור, ובחנויות למשקאות, ויצא לי לפגוש הרבה אנשים מסוגו של קובלסקי – אנשים מבוגרים ומרירים שלחמו במלחמת העולם השנייה וקוריאה. אני חושב שאיפשהו, כל אחד מאיתנו מכיר מישהו כמו וולט. יש אנשים שלא רוצים להאמין שעדיין יש טיפוסים כאלה – במיוחד בארצות הברית, עם כל תרבות הפוליטקלי קורקט – אבל הם קיימים. הם אמנם בדרך החוצה מן העולם, אבל עדיין נשארו לא מעט".

"אני חושב שהסוד הוא שוולט מאוד נאמן לעצמו. הגזענות שלו עקבית. השמוקיות שלו עקבית. הוא בן זונה שלא מקפח אף אחד: הוא פשוט שונא את כולם. כולל את עצמו. וכשאתה רואה עקביות בהתנהגות, נראה לי שקל יותר לסלוח לבנאדם על דברים מסוימים שהוא עושה או אומר. אחרי שהצופה עושה את המסע הזה עם וולט, הוא מגלה שוולט הוא לא באמת שמוק – זה פשוט האופי שלו. אבל זה קו מאוד דק, ובהחלט לא היה קל לאזן את זה".

"(צוחק) לא, זו תאונה משמחת. העובדה שעלילת הסרט הועתקה ממינסוטה לדטרויט, והעובדה שיש את ההקבלה למה שקורה עכשיו בתעשיית הרכב בארצות הברית ואת המשבר הכלכלי הגדול – כמובן שזה מעולם לא היה הפוקוס שלי. אבל אין ספק שזה מוסיף לסיפור רובד נוסף ומאוד עכשווי".

"כשהייתי בקולג', אי אז לפני עשרים ומשהו שנה, חייתי בבועה. כשיצאתי והתחלתי לעבוד, הזדמן לי להכיר המון אנשים ופגשתי את העולם האמיתי. אני חושב שמה שעומד בבסיסה של אקט הכתיבה היא אמפתיה. וככל שאתה מכיר יותר סוגי אנשים אנשים, כך יש לך יותר אמפתיה כלפי אנשים. וכך יש לך יותר אמפתיה כלפי הדמויות שאתה יוצר".

"אני המום לגמרי מזה שקלינט לא קיבל מועמדות על המשחק שלו. אני ממש לא מבין איך זה קרה".

"לא. אבל זה טוב שיש לי תוכנית גיבוי, למקרה שמשהו ישתבש. עברתי לפני חצי שנה ללוס אנג'לס, ואני מנסה עכשיו להרים תסריט נוסף שכתבתי, באותו הבאר, עוד לפני 'גראן טורינו'. נראה מה ייצא מזה".

"יש רק עצה אחת שאני יכול לתת: אל תתייאשו. הרבה אנשים שעבדתי איתם לאורך השנים התייאשו והרימו ידיים. אבל לא אני. אין מה להגיד: מכל העבודות שבהן עבדתי, זו הטובה מכולן. שווה להמשיך להאמין. שווה להמשיך לכתוב".