ניפוח שפתיים

זה רק נדמה שהבלק ליפס עושים מה שבא להם ולא ממש שמים על כלום חוץ מעל הזהות הנהנתנית והפרועה שלהם. הסיפורים עליהם כבר ידועים וכוללים בין היתר מכות, השתנות על במה, עשיית צרכים בפומבי ועוד כל מיני דברים מגעילים שהולכים לפני שמם ואולי עלולים להטעות ולהסית מהעיקר. והעיקר הוא שהבלק ליפס יודעים בדיוק מה שהם עושים; והרביעייה הזו מאטלנטה היא מחושבת ומדויקת וכן, גם מוצלחת.

הבלק ליפס עושים גראג', ז'אנר שבו חוסר הסטייל המדומה של המאזינים בולט במיוחד. חובב גראג' ממוצע יראה מוזנח - שיער מדובלל ובגדים מהוהים מרופטים, בדיוק כמו שהמוזיקה שהוא מחזיק באייפוד – בכל זאת יש לו אייפוד - תשמע חסרת מעצורים, עמוסה ברחשי רקע, רעשים וצעקות. רבים חושבים שאלו באמת המאפיינים החיוניים ללהקת גאראג' ולכן יש כמויות של להקות שבאמת לא שמות זין ונשמעות נורא. אתם יודעים, האותנטיות היא האויב הגדול ביותר של הלואו-פיי.

אבל הבלק ליפס לא נופלים למלכודת הזו. הם מהבודדים שלא מחפפים לשניה, כל רעש צורם נמצא במקומו וכל צעקה או רגיעה מגיעה בזמן, ולכן הם בעצם מקבילים לחובבי הגראג' היחידים שבאת משיגים בחורות בהופעות אפופות העשן; אלו שהשיער התבלגן להם בחסות טונה של מוס והחורים שבחולצות שלהם לא הגיעו מבדלי סיגריות, אלא מאורבן אאוטפיטרס.

אל תחשבו לרגע שיש בטענה שלי משהו רע. פוזה היא אחד מהמאפיינים הכי חשובים של מוזיקאים - נמאס לי מאנשים שגורסים כי הפרסונה, העמידה עם הגיטרה והמבט בעיניים חשובים פחות מהמלודיה או הכתיבה. זה שילוב של השניים שגורם לכולנו לאהוב מישהו. פיט דוהרטי יש רק אחד ולסנופ דוג אין מתחרים, בדיוק כמו שהבלק ליפס, בבבועה הקטנה שלהם, שולטים.

השליטה הזו בולטת עם שחרור האלבום החמישי שלהם, "200 Million Thousand" והכיסוי שלו ברחבי הרשת. קודמו, "Good Bad Not Evil" הפך אותם לכוכבי השוליים שהם היום וגם בו - למרות שחברי הבלק ליפס באמצע שנות העשרים לחייהם - יש תחושה שהם עדיין בתיכון וזה כמובן הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על מוזיקאי.

בניגוד לשלושת האלבומים הראשונים ובדומה ל-"Good Bad Not Evil" גם בחדש יש פלרטוט רציני עם מלודיות פופ ושטיקים של פיל ספקטור ואין יותר מדי דיסטורשנים צורמים. ואפילו שב-"200 Million Thousand" חסר מתחרה אמיתי לשלמות של הסינגל "Veni Vedi Veci" (שנשמע אפילו טוב יותר ברימיקס של דיפלו) הוא גדוש בגיוון ובמחקר של כיוונים חדשים, שאולי לא מתרחקים יותר מדי מהבסיס (שעל פי הלהקה ורק לפיה, נקרא פלאור-Pאנק) אבל בהחלט מעניינים וראויים לאזכור.

הסרף-רוק שולט בשירים רבים, כמו למשל ב-"Let It Grow" או ב"Starting Over" המעולה, שלא סתם זכה להיות הסינגל הראשון שקיבלנו מהאלבום. עם "Drugs" היית מת להשתגע בהופעה; "Short Fuse" קיבל איזשהו טוויסט קצת מציק של סטונר-רוק מהסבנטיז; "Again & Again" הוא קאבר משעשע לאיגי פופ של פעם ו-"I'll Be With You" הוא פולק-רוק שנשמע מעולה בעיקר בגלל שילוב המבטא הדרומי באווירה הליברלית שלו.

ב-"The Drop I Hold" הבלק ליפס מתכתבים עם סצנה אחרת שנמצאת באזורם ואשכרה עושים סוג של היפ-הופ. מה שמדהים זו העובדה שהשיר משתלב בשלמות באלבום עד שכמעט ולא שמים לב לזה. רק כשפתאום נאמר black-lips.com באמצע הבית מבינים שמשהו שונה מתרחש פה, ואז מחזירים אחורה ומתחילים לופ של ריפיט.

על אף שלל המחמאות, האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם ולכן טיפה פחות מוצלח מקודמו. הבעיה העיקרית היא חוסר האחידות, כלומר, העובדה ששליש מהשירים באלבום נשמעים כמו פילרים שלא היו צריכים להיכנס אליו בכלל; הם אולי כתובים לפי הנוסחה, אבל משהו בהם קצת חיוור לצד הקטעים הבאמת מוצלחים שהזכרתי למעלה. הסיבה לכך שהבלק ליפס חרגו מגבולות הז'אנר והעניקו לנו 50 דקות של מוזיקה. אם הם היו נצמדים לחוקים שכל כך דאגו לקיים בעת ההקלטה, ומכניסים פנימה רק 30-35 דקות, אני מניח שלא היו נשמעות תלונות. מתברר שגם הם, לא תמיד הולכים לפי הפוזה, וחבל.

בלק ליפס, "200 Million Thousand"
(Vice)