הרשות למלחמה

מספרים על עיירה קטנה ברוסיה בה נתאספה קבוצת צעירים חדורי להט ותום והפגינה מול הקצב המקומי בדרישה שיציב לאלתר באטליז את כל כתבי פושקין. "אין תרבות בכפר, בכפר יש רק בשר" זעקו הצעירים עד שנתעייפו והלכו לאכול בורשט. הצעירים הם כמובן נציגי "מאבק היוצרים", והזכיינים, לענייננו, הם מוכרי בשר או פשוט בעלי עסקים, בעיירה בה הביקוש לבשר גדול מהביקוש למשוררים.

היוצרים מתדפקים על דלתו של הגוף הנלעג הקרוי הרשות השניה, הפועלת מתוקף "חוק הרשות השניה". הבידור המקורי הטוב ביותר שהוגש לי השנה הן עשרת הדברות של הרשות השניה, האחראית, כזכור, לתוכן בערוצים 2 ו-10 (הציטוט להלן, מתוך אתר הרשות):

1. "קידום היצירה העברית והישראלית.
2. טיפוח אזרחות טובה וחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם
3. מתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות
4. מתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציביליזציה לדורותיה
5. קיום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, וקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה
6. מתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה הישראלית באזורי הארץ השונים ובצורות ההתיישבות השונות ולהשקפות השונות הרווחות בציבור
7. שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן
8. קיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות
9. קיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים
10. מניעת שידורים אסורים לפי חוק הרשות השנייה וחוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים"

האם אין הרשות השניה פועלת במישרין כנגד כל הסעיפים המגדירים אותה עלפי חוק? האם אין היא עושה הכל למען הרס היצירה העברית, ביטול האזרחות הטובה והחרבת ההומניזם? האם יודעים צופי הערוץ לאיית את המילה ציביליזציה, לא כל שכן לדורותיה? האם לא עומעם קיומו של האזרח הערבי עד שכחה ולא חורחר כל ריב ומדון מול כל אויב או אוהב? האם המידע המועבר בערוץ אינו כולו מוטה ושקרי? האם השידורים עצמם לא רק שאינם מקנים השכלה אלא גם גורמים לצופה לשכוח את מעט ההשכלה שהיתה לו ו/או לבוז לעצמו על שאי פעם החזיק בה?

מדוע תולים היוצרים את יהבם ברגולטור? מדוע אין הם בועטים בסיר הבשר המורעל שלהם? מדוע הם ממשיכים לציית לעולם בו הכללים כה מעוותים? בו מספיק להעביר טלנובלה נחותה לעולם חובשי הכיפות כדי לענות על סעיף "מתן ביטוי למורשת היהודית" ולהמשיך לקבל כסף? הלוא פתרון ראוי ומכובד בהרבה היה לקרוא לפירוק מיידי של הרשות השניה הכושלת. הבה נשחרר את הערוצים המסחריים מכל כבל מגביל ומכל התחייבות צבועה לתוכן כלשהו, ובמקביל גם מכל זכות. המסווה התרבותי הזה רק מזיק, הן למסחר והן לתרבות. תנו להם להיות האטליז שהם צריכים להיות: שימכרו סלמי, כתף, צוואר, סלבס – ותנו למי שרוצה את ליטרת הבשר שלו לצרוך אותה בזמן ובמקום שיתאימו לו.

מהותו של ערוץ מסחרי היא שידור תוכניות הניזונות מכספי פרסומות, וכשם – ולהבדיל - שאין לצפות לארוחת גורמה שהוכנה מגללי סוסים, כך אין לצפות מתכנים מסחריים שיהוו איזו עילית או עידית. מקסימום ישימו הרבה מלח ויהיה אכיל, חם וטרי, ולפעמים גם על הכיפאק. הערוצים המסחריים אינם – ואינם צריכים להיות! - במה לתרבות הישראלית. הם במה לתרבות מסחרית (קפיטליסטית, גלובלית, תגרנית, בדרנית) – זו צריכה להפסיק להיתמך על ידי המדינה לאלתר, ובתמורה לקבל את החופש לסחור כאוות נפשה, לטוב ולרע. כמו בכל פרידה משקר, רק טובה תצא לנו מזה. ולו ירצו מנהלי הערוצים המסחריים לחשוב ולהתחשב בתרבות העברית, בעתיד ילדיהם שלהם והחברה כולה – הרי זה עניין שבינם לבין מצפונם לבין הצדק ההיסטורי.

הבעיה, אם כך, מתחלקת לשניים, שני החלקים אינם משיקים זה לזה וזיקה ביניהם רק מזיקה. החלק הראשון הוא משפטי וענייני בעיקרו: האם מילאו הזכיינים את חלקם בהסכם מול המדינה? האם שילמו את הכספים שהיו צריכים לשלם? האם עמדו בהתחייבויותיהם? הפתרונות לכל השאלות האלו מקומם בין כתלי בית המשפט. יש לכם קייס? תתבעו. כסף זה כסף, לא רגש ולא תרבות ואין לערבב ביניהם.

החלק השני של הבעיה היא התרבות. ואכן, מה יהיה על התרבות בעידן האטליזים? על התרבות, כמו על החינוך, אינם מופקדים הסוחרים, אלא המחנכים והם זכאים לקבל מהמדינה את הכלים לכך. אם רק בטלוויזיה עסקינן – והלוואי שכך היה המצב – יש מקום אחד אליו ניתן לבוא בדרישות ציבוריות כלשהן – והוא הערוץ הציבורי, זה העץ עליו יש לנבוח. הערוץ הראשון צריך להיות חף מכל שיקולים מסחריים או שיקולי רייטינג. הוא ניזון כולו מכספי ציבור וככזה עליו להחזיר את מלוא התמורה: היצירתית, התרבותית והחינוכית. כל דקה בה הוא מנסה להתחנף לתרבות נחותה, בה הוא מנסה לחקות בכוחותיו העלובים והפתטיים את אחרונת מחלקות הפרומו של הערוצים המסחריים – היא דקת גזל. אין כל בעיה בריאליטי, אין בעיה בכל סוג של תוכן – כל עוד יש לו אלטרנטיבה. המלחמה היא על אלטרנטיבה, על פלורליזם אמיתי, ולא רק פלורליזם שבין הפסקות הפרסומת.

בישראל, בה חוברות לימוד ממומנות על ידי יצרני גבינות ושעות העשרה על ידי חברות סלולריות, בה סמינר המכשיר מורים מריץ קמפיין העונה לשם "מורה נולד", אין תמה שגם ליוצרים נדמה שערוץ 2 אחראי על התרבות. יש אשם אחד ואחראי אחד – המדינה. המדינה שסוגרת ספריות ציבוריות, המדינה שחושבת שעובדי היי-טק יכולים להיות מורים במחי הסבה קצרה, המדינה שמתנכלת לפריפריה ומותירה אותה בלי שום אלטרנטיבה תרבותית מחוץ לקניונים ולקניונים טלוויזיונים (ראה סגירת עמותת מתא"ן). מול המדינה הזו עלינו לנהל את הקרב. הרי כל עוד לא יכירו את פושקין, לעד יעדיפו את בשבקין – ובצדק.

והערה מקוממת לסיום: מאבק היוצרים הנמשך כבר שבועות רבים התנהל בשבוע האחרון ב(יקום) מקביל למאבק עובדי פרי גליל. אלו וגם אלו טוענים שמדובר במאבק לחיים ולמוות, וכבר שמעתי ניגונים על "מאבק שמאחד את הפריפריה עם המרכז". לדעתי מדובר בבבל"ת. הדמיון היחיד הוא המאבק על הזכות להמשך קיומה של שיטה דפוקה. המאבק של עובדי פרי גליל הוא מאבקם של אנשי האין-ברירה. אנשים שנאבקים על זכותם למיין תפוחי אדמה בקור וברעש בלתי נסבלים תמורת שכר מינימום, משום שאין להם ברירה אחרת. הם בקצה. מכאן אין לאן לזוז, בטח לא לרדת. היוצרים, כבודנו במקומו מונח, הם אנשי היש-ברירה. יש הרבה ברירות, ואין קצה ידיעה לגבי מהותו של חוסר ברירה.

אם מדובר במאבק על פרנסה, הרי שבואו נודה – באנו למקצוע כדי לעשות חיים ובדולרים, לשיר, לרקוד, לכתוב תסריט מטראומות הילדות שלנו, לנסוע לפסטיבלים בברלין – ואם סיר הבשר התרוקן, הרי שעלינו לעבור לצמחונות ולשמוח שעד עכשיו היינו בבראסרי. אם מדובר במאבק על הנפש היוצרת – אז באמת קיבינימט: הנפש היוצרת לא צריכה להיאבק בראש חוצות על זכותה להתבטא. מי שהיצירה בנפשו יצור אותה בכל מקרה, עם או בלי קופה קטנה. בישראל מסתובבים מאות מוסיקאים, מוכשרים לא פחות מיוצרי ז'אנר הדרמות "נשקני בכיפה" והם אינם מצפים מאיש לתמוך בהם, לא כל שכן, נגיד, מחברות התקליטים הגדולות או מסלקום. מי שחייב לנגן, ינגן, מי שחייב ליצור – יצור. אם אינו יכול להתפרנס מכך שיתכבד ויעבוד לו בעבודה אחרת או משלימה, ואם דחוף לו להציל את התרבות שישקול להיות מורה.