לא טק

ממעמקי המיתון של 2008, המיתון הקודם, "המקורי", זה שהתרחש ב-2001 נראה רחוק במיוחד. זוכרים את הסיבוב הראשון של הקיצוצים בהי-טק והתקשורת? את הרעש שעושה בועה כשהיא מתפוצצת? את התחושה ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה? "ואז הגענו לסוף" מציג בפנינו את גרסת הפרסומאי להתפוצצות בועת הדוט.קום.

ג'ושוע פאריס מתאר בספר את תהליך התפוררותו של משרד פרסום בשיקגו שמתרוקן מתקציביו והעובדים בו הולכים ומתחרפנים בהמתנה לרגע שיודיעו להם שהם מפוטרים. מרוטי עצבים, ציניים, ארסיים ובעיקר נטולי יכולת לפרגן זה לזה, מקבלים עובדי המשרד פרויקט בלתי אפשרי – עיצוב סדרת מודעות שאמורות להצחיק חולות סרטן. לא נקודת פתיחה מבדרת במיוחד, לא בדיוק נושא שיגרום לעובדים לפרצי יצירתיות שיושיעו אותם מגרזן הפיטורים. "להצחיק חולות סרטן" תוהה אחד העובדים הבכירים "זאת לא משימה קצת דפוקה?" (208).

פתיחת הספר מתאפיינת בתנופה ומרשימה בהומור (השחור), במקוריות ובאקסצנטריות של הדמויות והתכונה המיוחדת ביותר של "ואז הגענו לסוף" היא הקול המתאר את האירועים – גוף ראשון רבים - "אנחנו", "הגענו" - מעין תודעה קולקטיבית ארסית וממורמרת, נקודת מבט קבוצתית דרכה שומעים את המאורעות ורואים את ההתנהגות המוזרה של העובדים במשרד. כך נפתח הספר: "היו לנו משכורות שמנות ופתיל שקצר. הבקרים שלנו לא הבטיחו דבר. לפחות לאלה מאיתנו שעישנו היה למה לצפות בעשר ורבע. רובנו חיבבנו את רובנו, כמה מאיתנו שנאו יחידים מסוימים, היו אחד או שניים שאהבו הכול ואת כולם. שאהבו את כולם גונו פה אחד. אהבנו בייגלים חינם בבוקר. הם קרו לעיתים רחוקות מידי" (11). אותו קול מפוכח וארסי פונה ישירות לקוראים: "כל זה כבר משעמם אתכם? אותנו זה שעמם כל יום. השעמום שלנו היה מתמשך, שעמום קבוצתי, והוא לעולם לא ימות כי אנחנו לעולם לא נמות" (11).


לאורכו של הספר אנו שומעים על הפוליטיקה המשרדית של ה"אנחנו" הזה. על היריבויות והטינות, על הקטנוניות האינסופית והריגול ההדדי. הבעיה היא שאם בסדרה כמו "המשרד" – האמריקאית או הבריטית המקורית – מאבקי הכוחות הפנים-משרדיים ומוזרויות העובדים מחזיקים סדרה, מצחיקים ומחדשים, בספר שלפנינו לפעמים יש תחושה שאין ממש עלילה. במקום נרטיב ברור ואחיד אנו מקבלים רצף אנקדוטות, הברקות ושנינויות, שמובא לצד כמה רעיונות ממש טובים לקמפיינים. כל אלו הם לא יותר מרכילות משרדית בנאלית; ההיא מאוהבת בהוא, זה בוגד בזאת, זה גונב מהבוסית שלו כדורים נגד דכאון וכולם גונבים מכולם ציוד משרדי. לצד הבנאליות יש כמה חריגות כמו עובד שעומד עוד רגע לירות בכולם, מנהלת שחולה בסרטן ובתה של אחת העובדות שנחטפה ונרצחה. קצת צהוב (סנסציות) וקצת אדום (דם), אבל עומק אין.

הבעיה של "ואז הגענו לסוף" אינה חוסר מעוף. רעיונות טובים לא חסרים פה. היא גם לא חוסר כשרון או חוסר יכולת לספר סיפור וההברקה של הספר היא גם נקודת התורפה שלו – הנסיון לייצר תודעה קולקטיבית דרכה אנו חווים את הסיפור מנטרלת את היכולת להזדהות (או לחבב) את הדובר/ים. בטרילוגית "המחברת הגדולה" של אגותה כריסטוף זה עוד עובד, כי הניתוק של הדוברים אמור לגרום לנו לחלחלה, לאימה. כאן מגיעים למצב של אפתיה. לפאסון שמנסה הכותב לייצר יש מחיר, ההברקה המבנית והרושם (אפקט ה"וואוו") שהוא מתאמץ להשאיר עלינו עולה לפאריס בנשמה של הספר.

"ואז הגענו לסוף" הוא ספר מצחיק וחכם, אבל הוא מותיר אותנו עם תחושה קצת חלולה. ממש כמו מוצר מיותר שאנחנו קונים בזכות הפרסומת המבריקה שלו והאפיל של המותג שהוא מייצג. אז נכון שהספר הזה הוא מוצר לכל דבר, אבל לא כל מוצר הוא ספר.