אם אתה רוצה לירות

"גראן טורינו" הוא סרט מלא פגמים, והם גלויים לכל עין. הוא ארוך מדי, הוא גולמי ולא מלוטש, יש בתסריט שלו משהו מסורבל, יש בו יותר מדי צירופי מקרים, חלק משחקניו אינם מקצועיים, ואפשר למצוא פגמים נוספים, אם רק רוצים. אבל אני לא רוצה. כי הבעיות של "גראן טורינו" אינן רלוונטיות. שכן הן אינן מונעות ממנו להיות סרט מרגש אש. והן לבטח אינן מונעות ממנו להיות סרט פרידה מושלם עבור הבמאי/כוכב שלו, קלינט איסטווד, שיחגוג בשנה הבאה יום הולדת שמונים, ושכבר הודיע שזה יהיה תפקידו האחרון על המסך (נחכה ונראה אם בכוונתו לקיים את ההבטחה).

איסטווד מגלם כאן את וולט – זקן נרגן וגזען, בוגר מלחמת קוריאה, שמתאלמן ונותר לבד בביתו, עם כלבתו הזקנה והאהובה דייזי. אין לו ממש סבלנות לילדים שלו (שרוצים לשלוח אותו לבית אבות, ושנוסעים, השם ישמור, במכוניות יפניות), אין לו ממש סבלנות לנכדים שלו (שרק רוצים שהוא ימות כבר, כדי שיוכלו לקבל בירושה את הפורד גראן טורינו שלו, מודל 72', שחונה בגראז'), והכי אין לו סבלנות לכומר הצעיר והנודניק שאינו פוסק מלדפוק על דלתו (תוך כדי שהוא מתעקש שוולט יבוא ויתוודה בפניו על חטאיו).

לוולט גם אין ממש סבלנות לשכנים האסייאתיים שלו. למעשה, הוא די שונא אותם, וקשה לו להבין מדוע הם התעקשו להקים את ביתם בדיוק בסמוך לשלו. "מלוכסנים מסריחים", הוא ממלמל לעצמו בחינניות כובשת בעודו מתפנן על המרפסת עם בירה וסיגריה, כלבתו הנאמנה לרגליו. ברקע מתנפנף לו דגל ארצות הברית.

בכל מקרה, בניגוד מוחלט לתוכניותיו, וולט דווקא כן מוצא את עצמו מפתח מערכת יחסים עם שכניו, וזה קורה אחרי שבן השכנים מנסה לגנוב את הגראן טורינו שלו, כחלק ממבחן קבלה לכנופיה. לא רק שוולט – ממזר קשוח שכמותו – מסכל את ניסיון השוד, אלא שקצת אחר כך, הוא גם מצליח להבריח מהשכונה את חברי הכנופיה, שמתעקשים להמשיך להיות נודניקים. "תעופו מהדשא שלי!!", הוא נוהם לעברם תוך כדי שהוא מנפנף ברובהו. בשלב הזה אפילו כריסטיאן בייל היה רץ לתפוס מחסה בשיחים.

השכנים אמנם מוקירים לו תודה על מעשה הגבורה, ומלעיטים עליו מתנות לרוב, אך וולט המניוק ממשיך למלמל לכיוונם עלבונות משעשעים. אל תדאגו. אט אט לבו של הגזען המזוין והמצחיקול שלנו יתרכך. הוא ילמד להכיר ולחבב את סו – בתם המתבגרת והחוצפנית של שכניו, שלא מתרשמת מלשונו החומצית. בנוסף, הוא יאסוף אל תחת כנפו את טאו – הילדון הצעיר והנמושתי שניסה לגנוב לו את המכונית – ובסופו של תהליך התלמדות קצר, יהפוך אותו לגבר.

הבעיה היחידה בתמונה הפסטורלית הזאת היא שבזמן שוולט נכנס לתפקיד הסבא'לה החביב, חברי הכנופיה, שנפגעו עד עומק נשמתם מהיחס המשפיל לו זכו, מתכננים את הנקמה האלימה שלהם. ואין מה לעשות: מישהו יצטרך לעמוד מולם ולהבהיר להם שהדרך בה בחרו לצעוד לא תוביל אותם לשום מקום טוב. נראה לי שאתם יכולים לנחש מי המישהו הזה הולך להיות.

הדמויות האייקוניות של איסטווד (הגיבור חסר השם מטרילוגיית ה"דולרים" של סרג'יו ליאונה, הארי "המזוהם" קלאהאן, פורע החוק ג'וזי וולס, וויליאם מאני וכו') אף פעם לא בזבזו מלים (כי כשצריך לירות, יורים – לא מדברים). וגם סגנון המשחק של קלינט נטה תמיד להיות חסכוני וחד-גוני (שלא לומר מוגבל). "גראן טורינו", הקטן והצנוע, בהחלט ממשיך את המסורת הזאת – גם מהבחינות שבהן מעצב איסטווד את דמותו, אבל גם בסגנון העשייה המיידי והישיר שלו. בקיצור, כאן זה לא "גיבורי הדגל".

נראה שהסרט נעשה בזריזות, ואין בו גינונים מיותרים. הכל בו פשוט וראשוני, כאילו נשלף מהמותן, באופן אינטואיטיבי ואגבי. למעשה, אם לא הייתם יודעים טוב יותר, סביר להניח שהייתם מנחשים שהסרט הזה נעשה מתישהו בשנות השבעים, ולא ב-2008. וזה דווקא מגניב ומרענן.

איסטווד - שמקבל כאן הזדמנות לעשות סיבוב אחרון על דמות הבאד-אס האהובה שלו – מביא למסך כמות בלתי נדלית של אנרגיה אצילית. האיש אמנם כבר זקן, העולם שסביבו אמנם הספיק להשתנות מקצה לקצה, וגם מצבה של אמריקה כבר לא הכי הכי. אבל הבאד-אס עדיין אותו הבאד-אס. העיניים אותן עיניים. המבט המכווץ אותו מבט מכווץ. המלמול אותו מלמול. וגם השורה התחתונה נותרה כשהייתה. כי למרות כל השנים שעברו, ולמרות כל השינויים שרגשו עלינו מבחינה גיאו-פוליטית, יש שני דברים שלא ישתנו אף פעם: תמיד יהיו בעולם הזה חולירעות. ותמיד יהיו אנשים חלשים שיזדקקו להגנה.

העימות שמתפתח במערכה האחרונה של "גראן טורינו" אינו שונה בהרבה מזה שמתפתח במערכה האחרונה של "בלתי נסלח" (ובעוד אינספור מערכות שלישיות של מערבונים וסרטי אקשן קלאסיים). אך למרות שכבר היינו בסרט הזה לא פעם, ולא פעמיים (ואתם יודעים מה, אולי דווקא בגלל שכבר היינו בסרט הזה לא פעם, ולא פעמיים), איסטווד עדיין מצליח להפתיע. אם לא די בכך, הרי שעל הדרך הוא גם מצליח לספק טקס אשכבה נדיר, מסעיר ומרגש לדמות שהוא מגלם על המסך כבר ארבעים ומשהו שנה. וזהו באמת רגע מיוחד.

איסטווד לא מת, וזהו אינו הספד. הוא עוד ממשיך לביים, והלוואי שימשיך עוד שנים ארוכות. אבל הדמות האהובה הזאת, שהפכה אותו למי שהוא עבור עשרות מיליוני מעריציו, מתה עם "גראן טורינו". והדמות הזאת לא תשוב עוד לעולם. איזה מזל, אם כן, שהיא תקום לתחייה בכל פעם שנחזור לצפות באחד מסרטיו הישנים והמצוינים. ואיזה כיף שיש כל כך הרבה מהם.