הסרטן שלך בא מאלוהים

"אנשי הדממה" הוא סרט מאוד עצוב. הוא עצוב מכיוון שהוא מתאר שבר אנושי מורכב שמתקלף לך מול העיניים עם כל עדות ועם כל מבט, הוא עצוב מכיוון שהוא עוסק באבסורד שזר לא יכול להבין, והוא עצוב בעיקר כשאתה מבין שהוא בעצם משמש כמשל לקיום הצבאי בישראל.

הסרט עוסק בפרשת צלילות השייטת בנחל הקישון, צלילות שבדיעבד, כפי שנחשף מתחקירם של צדוק יחזקאלי וענת טל שיר ב"ידיעות אחרונות", גרמו לחלק מהצוללים לחלות במחלת הסרטן. הוא חושף את הסיפור האנושי של חלק מהצוללים ומתאר כיצד באופן גס וכהה חושים ביטלו ראשי חיל הים את טענותיהם. מאוחר יותר עתרו נפגעי הצלילות בקישון לבג"צ ,וועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בראשות מאיר שמגר הטילה את האחריות למחדל על חיל הים ומפקדיו.

יש ב"אנשי הדממה" (שבוים על ידי שחר סגל) איכות דוקומנטרית מדהימה – הוא מפורר את הלב לחתיכות בכל דקה שעוברת. דרמה אנושית? אתה צופה באנשים המרואיינים בסרט, לוחמי שייטת שיצאו היישר מאתוס הלוחם הישראלי, אנשים טובים, ומביט בחורבותיהם: החורבן הבריאותי שנובע ממחלת הסרטן הקשה, החורבן הגברי שהחולשה הנובעת מהמחלה כפתה עליהם, והחורבן הלאומי, ואולי הקשה מכל, שבו הצבא וחיל הים, חלק כל כך חשוב בחייהם, מפנה להם גב, מתנכר להם באופן ציני ואטום ומסרב להודות במחדל (לוחם שייטת חולה סרטן מקבל את התשובה "הסרטן שלך בא מאלוהים" מפי רופא בחיל הים).

"אנשי הדממה" מצליח להראות את הטיפשות הצבאית, זו שאנחנו מכירים כל כך טוב מספר כמו "מלכוד 22" או מהישיבה על ספסל בבקו"ם, טיפשות חאפרית (אף אחד, בכל שנות הצלילה בנחל הקישון, אחד מהנחלים המזוהמים בעולם, לא טרח לבדוק אם הצלילות יכולות לגרום לאיזושהי בעייה בריאותית), טיפשות שאינה שמה זין על חיי אדם, שהרי מהם חיי אדם אם לא כלי להגשמת גחמות הקרב של גנרלים מדרגת אלוף משנה ומעלה.

הצוללנים שחלו במחלת הסרטן עקב הצלילות בקישון לא שאלו שאלות. הם לא אומנו לשאול שאלות. "אנחנו לא אנשים של שאלות, אנחנו היינו לוחמים", אומר שמעון סלע. בהמשך הסרט המצלמה משוטטת בבית הקברות בזמן הלוויה שלו. רפי לבנה ז"ל גם לא שאל שאלות, אולם לפני מותו הוא כתב את ההשערה למותו: "נחל הקישון".

רגעים קשים ב"אנשי הדממה" לא חסר. הם נעים מעצב לייאוש לכעס, שהולך וגובר כשהעדויות כולן מצביעות על הכשל הנורא ועל חוסר הרצון של חיל הים והצבא לטפל בו באופן אחראי. ראשי החיל מטייחים, מאשימים, מתנכרים לצוללנים החולים, מפעילים עליהם מכבש לחצים, עושים הכל ורק לא מודים בטעות הנוראה, עד שוועדת החקירה מטילה עליהם את האשמה כמו על ילד קטן ושקרן שאומר "זה לא אני", כשברור מאליו שזה הוא וזה ימשיך להיות הוא גם בדברים שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם וכשיוודאו לציבור יעוררו רעש וזעם וכאב ומוות וחוזר חלילה.

אפשר להתייחס למחדל הצוללנים בקישון כאל מחדל חד פעמי, אולם ההיסטוריה הצה"לית לימדה אותנו כי זלזול נפשע בחיי אדם הוא לחם חוקו של הצבא הישראלי וכי זהו סימפטום לתופעה הרבה יותר רחבה שבה חיי אדם שווים כפיסת השום בהשוואה למטרה העליונה – צבא חזק לעם חזק. בדרך מתים החיילים המסורים לאתוס הלאומי והציוני, מתה התמימות הפטריוטית של אותם חיילים, מתות נפשות המשפחות, נפגעים אנשים חפים מפשע. סיפור עצוב. אבל אף אחד אף פעם לא הבטיח לנו שזה יהיה גן של ורדים, לא כן?

* הסרט "אנשי הדממה" משודר בערוץ 2 ביום שלישי (20 בנובמבר) בשעה 20:30