פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "צימאון"

      הפעם הקדמה של דויד גרוסמן לזכרה של שולמית הראבן, מחברת "צימאון" הטרילוגיה שפורסמה לראשונה ב-1996

      דויד גרוסמן סופר, מבשרת ציון
      (דברים שנאמרו בערב לזכה של שולמית)

      פגשתי אותה לפני 13 שנה, ואני רוצה לספר על הפגישה הזאת. משנת 1991 ואילך השתתפנו, יחד עם עוד כמה סופרים, בסדרה ארוכה של מפגשים בין סופרים ישראלים לבין סופרים פלסטינים. פגשנו את הפלסטינים בחסות של שגרירויות זרות – שוודיה, בלגיה וצרפת. אני רוצה לספר מעט על הפגישה הראשונה שהיתה קשה במיוחד. מהצד הפלסטיני באו לא רק סופרים שבאמת רצו בדיאלוג איתנו, אלא גם שני "מפקחים" מטעם השלטונות הפלסטיניים. השניים היו בריונים בחליפות, שהציגו את עצמם בתור סופרים, אבל ספרות לא היתה הצד החזק שלהם.

      התפקיד שלהם היה להשגיח שהסופרים הפלסטינים לא יראו התלהבות גדולה מדי במגעים איתנו, ויותר מכך – הם ניסו, באופן גלוי לגמרי, בוטה לגמרי, לאלץ את שתי הקבוצות לנסח מיד בפגישה הראשונה הצהרה לוחמנית, קיצונית מאוד, שיהיה בה גינוי חד-צדדי ומוחלט לישראל על כל פשעיה וגם על עצם קיומה;

      משהו שאפשר להעביר מיד לעיתונות הפלסטינית, שיניב כותרת טובה, משהו שבעצם יחסום כל אפשרות לדיבור אמיתי. אני צריך לומר שארגון הפגישה הזאת היה קשה מאוד ומסובך. היו חששות של שני הצדדים, היו ציפיות ואכזבות וביטולים וחרטות, ומהרגע הראשון – מרגע ששני החברה האלה השתלטו על האירוע וסירבו לנהל דיון לפני שהדרישות שלהם יתמלאו – כך זה הוצג לנו – ראינו כולנו, הסופרים הישראלים והפלסטינים, איך כל התקוות שטיפחנו יורדות לטמיון. וכאן ראיתי את שולמית הלוחמת: בשלווה, באירוניה דקה, בחביבות עיקשת, לא מתפשרת, היא התחילה לקעקע את המהלך של שני הז?'דאנו?בים הפלסטינים.

      היא ניהלה איתם ויכוח תרבותי, מנומס, כמובן, שקט לגמרי, כמובן. זה לא היה ויכוח, זה היה דיאלוג סוקרטי מובהק, שבמהלכו נאלצו השניים האלה לסגת צעד אחר צעד מעמדות הפתיחה שלהם, מההצהרות הרמות, מהתובענות התגרנית. מרגע לרגע, כמעשה אומן, היא הפשיטה אותם מכל הבוטות והיהירות והברוטליות, עד שלבסוף הם פשוט השתתקו וישבו שם מבעבעים בזעם, ושולחים מבטים מזרי אימה בסופרים הפלסטינים, שהצעד של שולמית מילא אותם אומץ, והם התחילו לדבר איתנו כפי שרצו, והתעלמו מהמלווים האלה ואולי גם ממה שהיה צפוי להם כשיחזרו לשכם ולרמאללה. וכך, בזכותה של שולמית, נפתח הדיאלוג ונבט שם משהו יפה ולא כל כך שכיח. אותם שני הנציגים לא הופיעו לפגישה הבאה, ולא לפגישות הבאות שהוסיפו והתקיימו עוד שלוש שנים בירושלים וגם ברמאללה, והתרומה של שולמית להן היתה עצומה. ברגישות שלה, בחוכמת החיים, ביכולת הניתוח, באמפתיה שלה לבני השיח הפלסטינים, וגם בתחושת הביטחון הבלתי מתנצלת שהקרינה הישראליות שלה. אני זוכר נסיעות עם שולמית בלילות ברמאללה, ברחובות לא הכי ידידותיים לשכמותנו.

      באחת הפעמים חלפנו על פני הפגנה אנטי ישראלית גדולה וסוערת. אני משער שלו ידעו משתתפיה מי הם שני אלה שנוסעים במכונית כל כך קרוב אליהם, ודאי שלא היו מקבלים אותנו בברכה. והיו רגעים של דממה גמורה במכונית, ומדי פעם הסתכלתי בשולמית, ואני זוכר ששאלתי אותה אם היא פוחדת, והיא נתנה בי כזה מבט, כמי שכבר ראתה הכול, והסבירה לי, באותה נימת קול שלה, שבוודאי זכורה לכם היטב, באינטונציה הנחרצת המפוכחת, הנוזפת קצת, ותמיד עם איזו אנחה קלה ואירונית: "דויד, מה שצריך להיות הוא שיהיה". היו לנו שיחות רבות בשנים האלה; בראש ובראשונה על ספרות, כמעט על כל ספר שיצא ועל כל סופר ותיק וחדש, ובעיקר על הכתיבה; על המלאכה הזאת של הכתיבה.

      איך בונים דמות ואיך מניחים משפט על דף, מה חושפים, מה מעדנים, מה מסתירים, ומה בשום פנים ואופן אסור לומר, כדי שהוא יהפוך לליבו של הסיפור. בשנים האחרונות דיברנו יותר ויותר על המצב, על הפוליטיקה. נדמה לי שאין הרבה אנשים שהארץ הזאת כאבה להם כל כך כמו לשולמית, ושהצרימות שלה שרטו כך בבשרם. בתור אדם מפוכח ורציונליסט, שולמית הגיבה כמו אוהב נכזב כשהיא דיברה על היומיום הישראלי, על הפרהסיה הרעשנית והאלימה, על חוסר הטעם, על השחיתות ועל הגסו?ת.

      היא הלכה עם פצע פתוח של עלבון בגלל הדברים שהיא ראתה סביבה ובגלל ההשחתה המהירה של החלום. היא היתה מצלצלת אלי ב-8 בבוקר (נדמה לי שאני לא היחיד שכבר הזכיר זאת הערב): "קראת את המאמר הזה? ראית את הריאיון ההוא? אתה מאמין לאיש הזה? אתה לא תופס את המניפולציה?" איכשהו, תמיד היא היתה תופסת את המניפולציה. אולי זה עניין של ביוגרפיה, שהכשירה אותה לזה, אולי עניין של אופי, אולי זה אותו הס?יסמוגרף הרגיש שהיה בה, שהתריע מפני כל ניסיון לזייף במילים וברגשות, בזיכרונות, במיתוסים כוזבים. בלונים מכל סוג היו מיד גורמים לה להצמיח סיכות, בעיקר הבלונים עם החותמת הרשמית של הזיכרון הלאומי הקולקטיבי.

      היא סיפרה לי שכאשר שמעה ב-15 במאי 1948, שבתל אביב הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, זה כמעט לא ריגש אותה. היא אמרה שבירושלים, באותו יום, נפל פגז על תור למים, וכחובשת היתה לה המון עבודה, והיו המון פצועים שהיה צריך לטפל בהם. "לכל היותר אמרנו: בתל אביב הכריזו עכשיו מדינה, למי בכלל היה ראש לזה? וחוץ מזה, אצלנו בירושלים היה שלשול נוראי, כי הגיע משלוח גדול של פירות וירקות מהשפלה וחצי ירושלים שילשלה. למי בכלל היה ראש לרגע היסטורי?" היא היתה אדם חופשי.

      היא לא נכנעה לשום עריצות, לשום ציווי של קול המון, לא של קבוצת ההתייחסות המיידית שלה, לא של הפוליטיקלי קורקט, לא של המוסכמות המגדריות. היא תמיד היתה היא עצמה בכל תהפוכות הזמן והנסיבו?ת. ממנה שמעתי את הדברים החריפים והביקורתיים ביותר על האופן שבו ישראל מתנהלת, ועל האופן שבו היא נוהגת: וגם את האמירות הציוניות הנלהבות ביותר. "אלגנטיו?ת" היתה מילה שאהבה. הפירוש של אלגנטיות היה צמצום ודקו?ת והקפדה. אנדרסטייטמנט עם בוז קל לכל מה שהוא המוני וסנטימנטלי ומתלהם. אופראי, כלשונה. כל מה שחושף יותר ממה שצריך לחשוף וכל מי שאינו מסוגל להתאפק, וכל מי שמתפתה.

      אני הערכתי את זה אצלה באופן מיוחד, כי תמיד הרגשתי, איכשהו, שזה דווקא לא בא לה בקלות. תמיד הרגשתי שיש בתוכה מאבק – בין הנפש שלה הגדולה, הסוערת, היצרית, הפגיעה מאוד והחשופה – לבין החישוקים האלה המהודקים בכוח רב. וחשבתי שאלה חישוקים שהידקה סביב עצמה ילדה, שראתה את העולם שלה מתמוטט, ואת בית ההורים שלה בוורשה עקור קירות ועירום וחשוף לעין כול. והמתח הזה בין הפנים לבין החישוקים והקירות קיים כמובן גם בספרות שלה, שהיא גדולה.

      גדולה הרבה יותר ממה שהכירו בה כאן. שולמית נהגה לומר שספרות ואמנות זה בכלל לא ה"מה" אלא ה"איך", ובעיני, ה"איך" שלה היה פלא, לא במעט בגלל המאבק הפנימי הזה בין מה שסער וגעש בה כאדם, כזיכרון, כתבנית נופי ילדותה ונעוריה – בכל חייה, ובמעשיה הגדולים באמת – לבין האופן שבו היא סיפרה ומסרה את הדברים. שם נוצר המתח העצום, הפיוטי, השירי לרגעים: אני אסתכן ואומר, הכמעט תנ"כי – ושם הליבה של היצירה שלה. ואני חושב על היכולת המופלאה הזאת של מי שבאה מבחוץ, מארץ אחרת, מנופים אחרים ומ?שפות זרות, היכולת לפענח ולזקק ככה את הלשון ואת הנופים הפנימיים והחיצונים, ובעצם גם את הזהות, את ההגדרה העצמית של אלה שנולדו כאן. ובכל פעם שאני קורא ספר שלה, סיפור, אפילו דף אחד, אני משתאה ליכולת שלה ליצור מחדש את העברית, גם בעבור אלה שינקו את העברית עם חלב אמם, להעניק לנו עברית ישראלית ישנה וחדשה, לשלב באופן כל כך טבעי רבדים שונים ורבים של השפה, מהתנ"ך, דרך התלמוד והמדרשים וספרות ההשכלה עד לסלנג הישראלי הכי עדכני; ולשב??ץ את כולם במשפט אחד. ובלי שום מאמץ או זרות או מלאכותיות, להטביע בו את החותם האחד והיחיד שלה.

      כי הרי כל משפט שלה, לא משנה היכן הוא הוב?ע – במאמר, במסה, בספרות, בדיבור – כל משפט היה טבוע בחותם הבלתי ניתן לט?עות, והיה משפט של שולמית. על זה ועל עוד המון דברים גדולים וקטנים, ציבוריים מאוד ופרטיים מאוד, ויותר מכול, על שהיא היתה לי גם מורה וגם חברה במשך שנים רבות כל כך – אני מודה.