אם הייתי בן

אף אחד לא מצפה מריהאנה להיות חוד החנית המחשבתי של התנועה הפמיניסטית. היא הרי בובה בהגדרה שלה; בובה של מפיקים שאומרים לה איך לשיר, להיראות, להתלבש ומה לומר. אף אחד לא מצפה שמשירי הפופ הטינאייג'רים שלה תצא הבשורה שתגאל נשים כנועות לחירות ושוויון. ריהאנה היא בסך הכל עוד מקרה פרטי של קורבן אלימות, שרק במקרה גם מתגלגלת מאחוריה תעשייה של מיליונים. לאף אחד אין זכות לשפוט אותה על החזרה שלה לחבר המכה שלה כריס בראון, שפוצץ לה את הפרצוף עם פנסים באורות גבוהים, כי היא בסך הכל עוד חלק מסטטיסטיקה עגומה ומציאות מכוערת שממשיכה להיות מונצחת מדי יום עם עוד ועוד מעשי תוקפנות שבאים על שכרם. ובכל זאת, הרשו לי לומר שכשריהאנה מרשה לכריס בראון לעמוד איתה שוב תחת אותה מטריה, היא עושה נזק לא רק למגדר שלה, אלא לכל מי שחושב שאלימות היא אינה התשובה. היא כן, למקרה שהבחירות האחרונות בישראל לא גרמו לכם להפנים את זה.

בחזרה שלה לבראון – אפס לא מבוית שלא מסוגל לפתור את הבעיות שלו עם בת זוגו באמצעים שתואמים את השתייכותו למין האנושי – ריהאנה עושה עוול לכל אישה ואיש שאי פעם סבלו מהתעללות וחשבו שמגיע להם משהו טוב יותר. היא מעניקה למי שחבט בפניה באכזריות פרס – וריהאנה היא חתיכת פרס – ונותנת לו ולכשמותו להבין שבדרך הכוחנית שלהם הם ישיגו את רצונם. והם משיגים, כך מתברר. בין אם זו החלטה של ריהאנה עצמה או של האנשים שמחליטים עבורה, היא נעשתה בחוסר אחריות. ואל תחשבו שלריהאנה – כמוצר, וזה מה שהיא – אין כזו. החזרה לזרועותיו של בראון היא אקט שבוחר צד ומקבע אותו כחלקיק אלמנטרי בתוך אותו מוצר, או גרוע מכך – בבן אדם. היא מסמנת עבור מיליוני נערות שמעריצות אותה את ההתנהגות הנאותה שמצופה מבחורה שהרגיזה את הגבר שלה. היא מסמנת עבור מילוני בחורים שמעריצים את בראון כיצד יש לנהוג באישה שלך כשהיא מביאה לך את הקוקייה. היא פרק עצוב נוסף בפוליטיקה של עסקי השעשועים. והיא מיקרוקוסמוס של העולם בו אנו חיים. ואחרי כל ההכרזות היומרניות והפומפוזיות האלו, בעיקר עצוב לחשוב עם איזה מחשבות היא הולכת לישון בלילה, חבוקה בזרועות פרא אדם, ואיך היא קמה בבוקר ומסתכלת על עצמה במראה, מסווה את זיכרון המכות באיפור, וממשיכה כאילו כלום.