פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תומרקין

      הילד הרע של האמנות הישראלית מציג מעל ל-50 שנות יצירה בשתי גלריות קטנות בתל אביב. דניאל זילברברג אמירה נוקבת

      יגאל תומרקין בן 76, פסל, אמן פלסטי, צייר וסופר כבר מעל 50 שנה; הציג את יצירותיו במאות תערוכות ברחבי העולם, בפריז, ניו יורק, לונדון, ברלין וטוקיו; בנה פסלים בגנים הגדולים של אירופה, זכה באינספור פרסים ותארי כבוד ועיצב את אנדרטת הזיכרון לשואה ולגבורה בכיכר רבין. עכשיו הוא מסכם את עבודתו בשתי גלריות בת"א, בניגוד לתערוכת ענק המוזיאון תל אביב למשל.

      ביום חמישי בערב ברחוב פרישמן פינת הירקון, קרוב לאלף איש הצטופפו בחללי התערוכה הקטנים של גלריית אופל וגלריית זיסמן בניסיון לראות את עבודותיו של אחד הדינוזאורים של האמנות הישראלית. נדמה היה כי רצפות הפרקט המבריקות של גלריות אלו מעולם לא ידעו כמות כזו של נעליים, ועל עובדה זו אומר תומרקין בחיוך "מבחינתי טוב לדעת שאני עוד חי, אבל בטח היה לאנשים משעמם".

      קשה להעלות על הדעת את צמד המילים "תומרקין" ו"משעמם" באותו משפט, במיוחד כשזה בא מאמן שלאורך הקריירה הארוכה שלו דאג תמיד שמשעמם לא יהיה - עובדה שמתבטאת במחאה החברתית הנוקבת שעומדת בבסיס רוב יצירותיו ובגיוון החומרי מהם הן עשויות. אפילו העובדה שהתערוכה המסכמת את יצירותיו עד כה מתקיימת בפיצול בין שתי גלריות קטנות, היא אמירה, אמנם קצת מעצבנת, אבל בהחלט לא משעממת.

      הילד הרע של האמנות הישראלית מעיד על עצמו שהוא כבר ילד טוב. "היה משעשע לשמוע אנשים שאומרים לי שזה יפה ושהתקדמתי" הוא מספר. "אני מרוצה מהתערוכה ואני חושב שזה מצחיק שיש שם עבודות שאנשים ראו כבר כמה פעמים במשך שלושה או ארבעה עשורים וכעת זיהו שזה יפה. אני משער שכיום נוח לאהוב את העבודות שלי."

      יקיר הממסד ומאפיונר השמאל

      מאז תחילת שנות ה 60, כאשר התחיל ליצור בארץ, נתפס תומרקין כמאפיונר השמאל שקורא תמיד נגד הממסד הממשלתי, הצבאי והדתי באשר הוא. ובמיוחד הצבאי. בשנת 1964 הוא החל לשלב בפסליו התעשייתיים חלקי נשקים ובהמשך הוסיף גם אברי גוף. הדגש בעבודותיו, מעבר לרעיון, הוא על החומר. אי אפשר להתעלם מהמימד הגשמי שלהן ועל כן יש בהם משהו שאינו עובר בצילום. צריך לראות אותן ניצבות במלוא הדרן, כשליבו של חייל מנירוסטה מפמפם את דמו במרכז הגלריה הסטרילית, ומוחו המנוקב כדורים של הגנגסטר מברונזה, שוכב על הרצפה ליד. כשיצר את פסלו "הוא הלך בשדות" ב-1967, הוא אתגר את דמותו של החייל הישראלי הנערץ כאשר הפשיט את מדיו ואת עורו, חשף את מערומיו, והרכיב על פניו משקפי שמש אופנתיות.

      כפי המצופה, החברה הישראלית שהייתה בעיצומה של התמודדות עם נגזרות מלחמת ששת הימים, לא העריכה במיוחד את שחיטת הפרה הקדושה. אך למרות שהפרה נשחטה ונאכלה כבר מזמן, עדיין קשה לעמוד באדישות מול הפסל הערום. אפשר להסתפק אפילו בשמות בלבד כדי להבין באיזה עמדה ביקורתית מדובר: "לידה לא טבעית", "גנגסטר", "כיסא חם", "השיר על האדמה" ו"הבעיה הארמנית כבר לא קיימת". בניגוד למצופה המוסד נגדו מרד תומרקין, הכיר בו תמיד כאחד האמנים המשפיעים והמוערכים ביותר על האמנות הישראלית, מה שהתבטא ב-2004 בצורת פרס ישראל.

      בתערוכה הנוכחית מוצגות מגוון רחב מיצירותיו של תומרקין לאורך השנים. "זו בסך הכל עבודה אחת שנוצרת כבר מעל 50 שנה." הוא מסביר, אך בשונה מבעבר, כיום הוא אינו רואה את עצמו עוטף חזיר בתפילין ולוקח אותו לכיכר מלכי ישראל כמחאה על בניית ההתנחלויות, כפי שעשה ב 1980. "עכשיו כל הארץ הזו היא מחאה אחת גדולה" הוא טוען. כבר אין לנו פרות קדושות ואם מוצאים אחת, אף אחד לא מתרגש משחיטתה. יתרה מזו", הוא ממשיך בהומור, "היום גם צריך להיזהר מאוטומובילים."