מוח של ציפור

פעמיים במהלך השיחה אנדרו בירד מפסיק לדבר, ומתחיל לשיר. זה קורה לו כשהוא לא מצליח לבצע את המעבר מהמוזיקה לתיאוריה שעומדת מאחוריה, מהצבע של הצלילים להסבר המילולי שלהם. במקום להסתבך בדימויים ומטאפורות הוא פשוט אומר "זה כמו לעשות לה-לה-לה-לה-לה" או "תאר לעצמך שאני מנסה להיות ילד שעושה לה-לה-לה-לה-לה-לה". הבריחה הזו אל הפשוט והראשוני היא אלמנט המשותף לבירד המוזיקאי ובירד האדם. כשלעומת הקול המתוק שעוטף את חמשת אלבומי הסולו שלו עונה בירד ב"כן" מבוגר ועמוק, אפשר להבין שזהו גם האלמנט היחיד המשותף. מכאן, מדובר בשתי ישויות נפרדות.

"יש בהחלט משהו ילדותי במוזיקה שלי. כשאני מדמיין חלק מהשירים, אני עושה את זה כמו שילד מזמזם מנגינה מוכרת, כמו לה-לה-לה-לה, אתה מבין? כשאני שר כמו ילד אני חושף רגשות שעפים מסביב לעולם"

"ממש לא. אין כאן מבט לאחור, אלא ניסיון שלא לאבד מגע עם הילדות גם בעולם המבוגרים. לא כי זה לא טוב, כי פשוט אין סיבה שנאבד מגע עם האלמנטים החיוביים שגדלנו עליהם. אצלי זו הגישה לטון ולצליל שפיתחתי מאז שהייתי קטן, ועוזרת לי להבין את הצלילים. תמיד הייתי מדמיין אותם כתחושות פיזיות של ממש, לכן האלבום האחרון שלי, 'Noble Beast' הוא יותר אבסטרקטי ומופשט, כי רציתי לחזור לתחושה הזו שבה למוזיקה יש ריח וטעם. רציתי לחזור לתחושה שבה כלי נגינה השפיעו עליי כל כך חזק עד שהרגשתי בחילה".


"Noble Beast", שיצא בעולם בסוף ינואר ומגיע כעת גם לישראל, הוא אלבומו הרביעי בשש שנים של בירד, כשבטווח הזמן הזה שחרר המוזיקאי האמריקאי גם מספר מיני אלבומים ואלבומי הופעה. המרוץ של בירד הם אנטיתזה לרוגע שאופף את רוב שיריו של בירד, שנוהג להופיע על במות הפסטיבלים והמועדונים המעושנים כשהוא חמוש בכינור. הוא עצמו, מעולם לא תכנן להיות פורה כל כך: "הסיבה שיצרתי כל כך הרבה בשנים האחרונות הוא כי היה עליי לחץ להמשיך ולשחרר אלבומים", אומר בירד. "הגעתי למסקנה שאחרי 'נובל ביסט' אני אקח הפסקה, אבל אני לא יודע אם זה יקרה".

"אני כותב הרבה במהלך הטור, אבל זו רק תוצאה של היותי חי. אני קם בבוקר, שותה קפה ומגיע רעיון, אז אני כותב אותו ולא שם לב וזה למרות שאני לא מגיע מאסכולה של מילים, אלא של צלילים, לרוב אני בכלל שומע מוזיקה אינסטרומנטלית. אבל לפעמים אני נורא מובך מדברים שכתבתי, כי הם חושפניים יותר מדי. אני לא מתחרט לאחר מכן, אין לי מחשבות שניות, אבל לפעמים כתבתי כל כך מהר עד שלא נתתי לשיר לשקוע וזה היה מפחיד. מצד שני, לכתוב שיר שאתה מובך ממנו זה סימן טוב. כך אולי הגעתי לרגש כן באמת".

"הו לא. אני יכול להעריך את פי ג'יי הארווי, היא חשופה ואמיתית והכל, אבל זה ממש לא אני. אני מהז'אנר הלא מתוודה"


בירד אולי לא מנתק מגע עם הילדות, אך הוא לכשעצמו מזמן לא צעיר. הוא כבר בן 35, שסוגר הופעה ערב אחרי ערב ודמותו כאייקון אינדי אהוב הולכת ומתחזקת. באופן לא מפתיע, בירד לא באמת יודע מה לעשות עם התדמית הזו. "אני עושה את הקטע שלי כבר 12 שנים", הוא מספר. "אף לא הרגשתי שאני אינדי-משהו ואין דבר שיותר מדאיג אותי מלהיות מקצוען-אינדי כזה. הבמות עליהן אני מופיע גדולות יותר ויותר, אבל אנשים עושים מהמוזיקה תרבות-קניונים כזו, שלפעמים אני מסתכל סביבי בכל הפסטיבלים האלו ואומר 'אני באמת רוצה לתרום לזה?', 'אני באמת חלק מזה?'. כשאני נמצא שם אני פוחד מאד שהקול שלי, האני האמיתי, פשוט יושתק".

"הרבה פעמים, אבל רוב הניסיונות שלי להפוך את השעון מאד לא מוצלחים. אני מנסה לנגן בשיקגו בהופעות מתחת לרדאר כמו פעם, כשהייתי נוסע על האופניים ומדביק הופעות מלוח ללוח, אבל בכל פעם הסוד מתגלה והמקום מפוצץ. כל כך התרגלתי למאבק על הדרך שלי, שעבדתי עליו מאד קשה וכמעט בלי תמיכה. כל הזמן הזה רק רציתי שהקריירה תהיה מוצקה, שלא יבוא בעל המועדון וינסה לתרץ לי שהקהל לא בא בגלל מזג האוויר או משהו. אני לא יודע איך להתרגל למצב החדש".

"תראה, המצב ממש טוב עכשיו, אני מופיע ערב אחרי ערב והכל באמת בסדר. אבל יש ייאוש מדי פעם. סיבובי ההופעות האלו הן דרך מאד קיצונית לחיות. אבל עזוב את החרא הזה, אני לא רוצה לדבר על זה"

"הבלתי צפוי, הבלתי ידוע. אני אוהב להיות מופתע כשאני מתעלה עצמי, בעיקר על הבמה. בשלושת השירים הראשונים אני פשוט עוצם עיניים ונכנס לטראנס וכשאני פוקח אותן אני לא יודע איפה אני עד שאני כמעט עף מהבמה. יש בזה המון נתינה ולמרות הכל, זה פשוט דבר יוצא מן הכלל לעשות כל יום".

אנדרו בירד, "Noble Beast" (הליקון)