אפילו קניה ווסט מתלהב מ"המכביז"

לא יכול להיות אינטרו מוצלח יותר למיקסטייפ מאשר הקטע החדש של קאלווין האריס. בניגוד לגישת האני-הולך-לגרום-לכם-לרקוד-ולא-אכפת-לי-אם-יש-או-אין-לכם-רגליים הרגילה של האריס, "5iliconeator" הוא עדין, מקסים ומפוצץ במתח דרמטי של התחלות שעלולות להגמר רע.

חודש שעבר היה המון רעש בעקבות אוסף הצדקה למלחמה באיידס "Dark Was The Night". בצדק - האוסף הכיל מדגם מייצג של סצנת האינדי מודל 2009 ולא מעט שירים מצוינים. בימים האחרונים, האוסף והנגיף פרצו לתודעה מחדש בזכות הקאבר המהפנט הזה של ביץ' האוס לקווין (מדהים איך שאין כתב בעולם שמצליח לכתוב "ביץ' האוס" מבלי לכתוב "מהפנט". כנראה שיש בזה משהו). מתברר שהשיר היה אמור להיות על האוסף, אך בגלל כל מני בעיות זכויות ולמרות שפרדי מרקורי מת מאיידס, קווין עיקבו את המהלך והשיר נשאר מחוץ לפלסטיק ונכנס כבונוס רק לגרסת האיי-טיונס. לא נורא, העיקר שזה הגיע אלינו בסוף.

לפני מספר שבועות דיברנו על הטרנד הסוחף של קאברים לקיור ועכשיו גם ה-NME - שכבר מזמן רודפים אחרי אופנות במקום ליצור אותן - הוציאו אלבום עם גרסאות כיסוי לקיור שאפילו מכיל פתיח מיוחד של רוברט סמית'. אבל טרנד או לא, בפני אדי ארגוס אף פעם לא יכולתי לעמוד (ואפילו עוד תשמעו ממנו בהמשך המיקסטייפ), לכן לא היתה ברירה אלא להכניס את גרסת הכיסוי הכובשת הזו, שמזכירה לנו עם השורה "ולפעמים הייתי מנסה לתפוס אותה/ אבל מעולם אפילו לא תפסתי את שמה" שארגוס לא תמיד היה הכותב הכי מוכשר בבריטניה.

אם יש מישהו שלימד את ארגוס משהו על כתיבה, הרי שזהו דארן היימן, הסולן לשעבר של הפנר. מאז הפירוק של להקת האם, היימן התרחק מאור הזרקורים והתרכז בעיקר בריליסים קטנים ואינטימיים בלייבלים עצמאיים מיניאטוריים. כנראה שזה הדבר הנכון ביותר לנפש של היימן שדואגת לפנטז וליצור רומנטיזציה יתרה בקשר להכל, אבל זה קצת חבל שבגלל זה, העולם כמעט ושכח מקיומו.

ובשביל לשבור את הרומנטיזציה המדוברת של היימן (אחרי הכל אנחנו לא רכיכות פה) קבלו את The Paper Merchants, הסנסציה החדשה של שוודיה (כן, עוד אחד מאלו) שפותח את השיר עם השורה הפשטנית "לא אכפת לי מה שאת אומרת/ כי גם ככה את אף פעם לא אומרת שום דבר חכם". מבריק.

פרוייקט הסולו של אליזבת' שארפ היה מצליח בהרבה אם היה יוצא לאור ב-2004, לצד דבנדרה בנהארט ושלל זמרות הפולק שקידם. הצורה שבה היא שרה, דרך השטותיות שבה היא לוקחת את עצמה והטקסט שהיא מוציאה מפיה לגמריה צועקים "פריק-פולק", אבל זה לא צריך להיות אכפת לנו כל עוד היא עושה את מה שהיא עושה טוב כל כך.

היא חושבת שהיא אוהבת אותי והיא תעשה הכל בשבילי - ככה לפחות שרה לי קייסי הנר, שעומדת בחזות Donora. לי אישית קצת קשה להתמסר אליה בכזו קלות, כל מה שאני יכול לעשות זה להכניס אותה למיקס ולגרום לכלכם לחשוב שהיא בעצם שרה אליכם ולא אליי.

אפילו קניה ווסט התגעגע למכביז ופרסם את הקליפ לשיר החדש והאפל שלהם בבלוג שלו. אני קצת מבולבל כשאני שומע את השיר הזה. מצד אחד, נאמר בו המשפט הכי מטומטם שהאנשות אי פעם המציאה ("אם אין לך מילים טובות להגיד/ אל תגיד כלום") ומצד שני, בפזמון אומרים שוב ושוב "אלון, אלון אלון". עם מה ללכת? ההגיון או ההאדרה העצמית?

מדובר בשיר הזקן היחיד ברשימה - הקשיש הזה כבר בין כמה חודשים, אבל לצערי, רק לאחרונה גיליתי אותו ואת Popup, להקה סקוטית שיש לה סולן עם מבטא כבד שאי אפשר שלא לאהוב. השיר הנוכחי הוא הרגע הכי כיפי ומהיר באלבום שלהם והוא משלב רוק עם Twee והשפעות של אראב סטראפ.

כל מי שיש לו טיפת שכל אוהב את האישה שלו קשוחה כמו קאובוי ועממית כמו זמרת קאנטרי. אם אפשר, אז כדאי שהיא גם תהיה קנדית (בשביל הזכויות) ותגור בארצות הברית (לא צריך להסביר למה). לכן ניקו קייס היא האישה המושלמת ורצוי שכל העולם יכיר אותה וייפול לרגליה, ואם לא תרצו, תצטרכו להסביר את זה לרובה שלה.

הציפייה לאלבום החדש של קאמרה אובסוקרה בשיאה ואני אמשיך לעקוב ולעדכן אתכם עם כל שיר חדש שצץ לו. בקשר לשיר הנ"ל, אין ממש מה לפרט - הוא מצוין, בדיוק כמו כל דבר אחר שהלהקה הזו נוגעת בו.

פסטיבל ארט ברוט ממשיך בשיר של האינדיליקטס ביחד עם שניים מחברי ארט ברוט וקית' טוטפ, שהוא גם אחד מחבריו הקרובים של אדי ארגוס וגם עובד איתו בלא מעט פרוייקטים. השיר המשותף הוא כצפוי כאוטי, שמח ועם מילים מעולות על אופנה והחיים המודרניים.

עוד אחד של ארט ברוט ואז די. מה לעשות, המוזיקה שלהם היא בדיוק מה שהילדים אוהבים, והרי זו הסיבה שאנחנו כאן. הפעם מדובר בשיא האנרגטי של המיקסטייפ והקטע הכי מלהיב של החודש, שכן זה לא סתם עוד שיר של ארט ברוט, אלא הסינגל הראשון מתוך האלבום הקרב ובא "Art Brut vs. Satan" שהופק כולו על ידי בלאק פרנסיס מהפיקסיז והוגדר על ידי ארגוס כ"Pאנק as פאק". ובאמת שאי אפשר לסתור את הטענה או להתלונן באופן כללי, בטח לא כשארגוס צועק "תביאו לי תה!", "תביאו לי קפה!" ומסכם ב"לקח לי נצח להתלבש הבוקר".

אומרים שמה ש-VV Brown עושה זה דו-וופ-אינדי (הגדרה נוספת נכנסה למילון!) ומה שזה בעצם אומר זה שבראון מתכתבת הרבה עם דו-וופ ופופ מהסקסטיז, תוך כדי שמירה על מודרניות קיצונית שגורמת לה להשמע כמו הדבר הכי שונה בסביבה. ולמרות שעוד לא ברור אם השטיק שלה יחזיק מעבר לכמה קטעים, בינתיים זה עובד.