הגם אתה?

הנה כמה משפטים שבוודאי שמעתם בהקשר של תעשיית המוזיקה בשנים האחרונות: אנחנו חיים בעולם חדש, משוחרר מכבלים של קונצנזוס, היררכיות ונוסטלגיה. עולם שבו הטכנולוגיה מייתרת את המערכות המשומנות, המסואבות והאנכרוניסטיות אליהן הורגלנו. הכוח וההשפעה הם כבר לא נחלתם הבלבדית של המנגנונים המיושנים, אלא מנת חלקם של בלוגרים, מטקבקים, מפיצי קבצים, מפצחי קודים, חברים במייספייס ועכברי פורומים, שמידת תרומתם ליצירת הבאזז חשובה לא פחות מאלו של המתווכים הוותיקים והעייפים. עכשיו קחו את כל הקשקוש הרומנטי הזה ותגרסו אותו לרצועות דקות של נייר עם מידע לא שימושי. ושלא תחשבו שאני נהנה לנפץ לכם ככה את חלומות המערב הפרוע; אני בסך הכל מגיב לגל ההדף שהגיע בעקבות "No Line on the Horizon", האלבום החדש של יו-2.

איך קורה שבעת מוזיקלית כה מסעירה, מפוצצת מיצירתיות וחדשנות ועמוסה בתכנים, יו-2 - להקה שמזמן עברה התקופה שבה אפשר לומר שזו תקופה שבה היא עברה את השיא שלה - הוא עדיין שם שמרטיב לאנשים את התחתונים? מה זה כל הכיסוי התקשורתי חסר הפרופורציה – כפולות, משולשות, מרובעות ורחוב אחד בניו יורק שמגיע בתזמון מושלם – לאלבום שבו אין אפילו שיר אחד שזוכרים בסופו? וזה לא שמדובר כאן באלבום מאכזב, כי אף אחד לא ציפה מיו-2 שהוא יהיה טוב, באותה מידה שלא ציפו זאת גם מהאלבום הקודם או מזה שלפניו או זה שלפניו. יו-2 היא להקה שמזמן סיימה את תוחלת החיים שלה. אלבום חדש שלה הוא פשוט לא אירוע בשום קנה מידה. היה את "War" ו-"The Unforgettable Fire" ו-"The Joshua Tree" ו-"אכטונג בייבי" וסיבובי הופעות מפלצתיים ששינו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על איצטדיונים ופירוטכניקה וזה הרבה מאוד. אבל הזמנים הללו חלפו. מזמן. 18 שנה עברו מאז שיצא "אכטונג בייבי", שזו הפעם האחרונה שיו-2 עוד שינו משהו למישהו (אלא אם אתם מעריצים של "מיס סרייבו", ואם כן אז באמת שיהיה בהצלחה).

כיום יו-2 לא רלבנטית - עד כמה שזה שבלוני ומתבקש לומר - לא רק ברמה המוזיקלית, אלא גם בתפישה שלה את עצמה כלהקה. הם נשמעים כמו פעם – הגיטרה של דה אדג' עדיין עם דיליי, הקול של בונו עדיין עוצמתי והטקסטים עדיין צדקניים – אבל לא אומרים שום דבר. עם כל הדיבורים הסוציאליסטיים המחורבנים של בונו, אין אתר שיתוף קבצים אחד שיו-2 לא איימו עליו בתביעה ונאלץ להסיר ממנו את האלבום החדש. וזו רק דוגמה, כמובן, להתנהלות הדינזאורית שלה. אגב, זה בסדר גמור הדינוזאוריות הזו - אחרי הכל מדובר בלהקה שקיימת כבר 30 שנה – רק למה הנפח הזה בשנת 2009? שיצאו לסיבובי הופעות של מיטב הלהיטים כמו הסטונז ויעזבו אותנו בשקט. למה הם זוכים לכזו קבלת פנים ולא בני מחזור מוכשרים יותר עם המשכיות יצירתית כמו ניק קייב או הקיור (שהשפיעו הרבה יותר על איך שמוזיקה נשמעת היום)? ולמה אם יש את קולדפליי, קיבינימט, אנחנו עדיין צריכים לראות גם את בונו תקוע לנו בפריים, לא חשוב לאן אנחנו מסתכלים? העברת את הלפיד, עכשיו תסתום את הפה, תעבור לאפריקה ותחיה בכפר או משהו כמו שאתה מטיף לנו לעשות. כי אם תמשיך להוציא אלבומים, יהיה מי שימשיך לכתוב עליהם בהדר וקדושה, מתברר.

אז תסמכו עלי שלא תקראו כאן ביקורת על "No Line on the Horizon". הוא רלבנטי לחיים שלכם בערך כמו ספר של חסמב"ה; הוא לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. הטקסט הזה לא שווה את זה. יש לכם דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הזמן שלכם.

יו-2, "No Line on the Horizon" (הליקון)