כן הקוקיה

עד שכבר חשבתי שקיבלתי את המציאות והטמטום של חברות התקליטים הגדולות, הגיע האלבום החדש של ה-Yeah Yeah Yeahs והצית בי את הכעס מחדש, דווקא בגלל שהפעם נראה שהם באמת ניסו לשחק לפי כללי השוק החדשים ונכשלו בגדול. האנשים האלה פשוט לא מבינים איך עושים את זה נכון.

"It's Blitz!", החדש של הכן כן כנים, דלף לרשת בגרסתו הסופית לפני 14 ימים, ב-23 לפברואר. במקור, האלבום היה אמור לצאת רק ב-13 באפריל ובגלל אותה דליפה, עשו בחברת התקליטים Interscope את מה שעושים הרבה בזמן האחרון - הם הקדימו את תאריך יציאת המהדורה הדיגטלית למחר, ה-9 במרץ, ואת הוצאת הדיסק עצמו לסוף החודש.

השאלה המתבקשת היא למה הם לא הוציאו את המהודרה הדיגיטלית כבר לפני שבועיים? מה מנע מהם לעשות זאת? הרי אם ניתן היה למצוא אותו בבלוגים, ברור שהאלבום כבר היה קיים בפורמט דיגטלי. למרות שאין לי מושג כמה זמן לוקח להדפיס דיסקים וחוברות, מה שבטוח הוא שלהכניס אלבום לחנות של אייטיונס לוקח בערך חמש דקות; אפילו הורדתי את התוכנה הייעודית לכך בכדי לבדוק שזה באמת כל כך פשוט; אחרי בדיקה אני שמח לבשר לכם שהסיפור הזה באמת לוקח חמש דקות. פחות מהזמן שלוקח לאלבום מרגע הדליפה הראשונית ועד שהוא נוחת בכל בלוג ופורום. בדרך כלל, כמו גם במקרה הנוכחי, עוברים בערך יומיים עד שכל מי שמתעניין מבין שהאלבום דלף.

ביומיים האלו אפשר לעשות המון - להפציץ בקמפיין אינטרנטי שבטח כבר מוכן (ואם לא, אז שידאגו שיהיה מוכן) ולהפנות לאייטיונס, אמזון או כל חנות אחרת שמוכרת מוזיקה דיגטילית. אין לי ספק שרוב מעריצי הלהקה יעדיפו לשלם על האלבום אם הם יקבלו אותו מהר באיכות מעולה וממקור אמין וחוקי, שלא מצריך חפירה באתרים מפוקפקים. ההוכחה לכך היא העובדה שהמוני אנשים משלמים על שירותים כמו Rapidshare או תורמים בפיי-פאל לפורומים ולאתרים שדואגים לספק להם את האלבומים המודלפים (ישנם אתרי שיתוף קבצים רבים שמתנים "תרומה" בשביל להשתמש בהם ובכל זאת משגשגים).

אם חברות התקליטים היו מוכנות להיפרד מהפורמט הארכאי של תאריכי שחרור מסודרים (גם ככה הציבור מקבל את האלבומים בתאריכים אחרים), מושיבות איזה ילד מול המחשב שיספר להם מתי דלף מה ופועלות בהתאם, הן לא היו מפסידות כל כך הרבה כסף. בשמחה הייתי מחליף את מיליון הפידים שמעמיסים על קורא ה-RSS שלי תמורת פיד אחד של אייטיונס, שמספר לי על אלבומים חדשים שמגיעים לחנות; בכדי שאבצע את ההחלפה בקורא ה-RSS, האלבומים שבפיד באמת צריכים להיות חדשים, ולא להכיל ריליסים שהורדתי לפני שלושה חודשים, חרשתי עליהם וכבר זרקתי לפח. הלייבלים צריכים להבין שאנשים מוכנים לקנות מוזיקה, הם פשוט לא מוכנים לחכות למוזיקה, בטח שלא לכזו שהם יודעים שכבר יש לאחרים.

לך תבקש מאדם עם קעקוע של סוניק יות', או מילדה שכל החדר שלה מלא בפוסטרים של Lady GaGa, לחכות חודשיים, או אפילו יומיים, בכדי לשמוע את האלבום שהוא או היא כל כך מחכים לו, בעת שכל החברים שלהם כבר מכירים את כל המילים בעל פה. זה פשוט לא יקרה. ולהקדים את שחרור האלבום, כמו שעשו במקרה של ה-Yeah Yeah Yeahs, לשבועיים אחרי הדליפה, לא יפתור את הבעיה - היום, שבועיים זה המון זמן, מה שקצת מזכיר את האמירה של סיינפלד על שיטת הגשת החשבון בסוף הארוחה: "אני לא רעב עכשיו, אז למה אני קונה כל כך הרבה אוכל"?

כתבתי את הטקסט הפותח, שקשור ל-"It's Blitz!" רק בעקיפין, כי זו נקודה רגישה אצלי. חבל לי על היה יה יז ואני רוצה שהם יעשו כמה שיותר כסף. באמת שמגיע להם. לא הרבה להקות במעמדן יעיזו לבצע כזו מתיחת פנים סגנונית, ולעשות את זה עם כל כך הרבה סטייל, אנרגיה ויופי. מכל הכיוונים שיכולה לקחת להקת כבר-לא-אינדי-רוק-יחסית-ותיקה-ומאוד-מצליחה, אלקטרוניקה קופצנית ומיוחדת היא בדרך כלל המוצא האחרון. לרוב קורה ללהקות האלו - שנמצאות מרחק פסיעה מאלבומי הזהב - מה שקרה לדת' קאב פור קיוטי, ותסמכו עלי שלא מדובר במראה יפה.

ההצלחה הזו התאפשרה בזכות כל אחד מבעלי התפקידים ביה יה יהז, שידע את מקומו ולא פחד לנסות דברים חדשים. קרן או הגיעה בכדי לעשות שמח (והיא עושה זאת לא פחות טוב משרית חדד). היא צועקת, שרה פזמונים קליטים להפליא, מרימה את האווירה וגם ברגעים שקטים ועגמומיים, נמנעת מלהיכנס לדיכאון. זו כבר לא הבחורה השבורה של "Maps". נשמע שהיא נהנית ושהסרקזם מתפוצץ לה מהמוח; ניק זינר, האיש עם הגיטרה שתמיד מחוברת לו לגוף, לקח אחריות גם על המחשב, הקלידים - ובעצם על רוב הכלים באלבום - והלחין מלודיות שיקפיצו גם עכברי מעבדה; בריאן צ'ייס מצידו, הפך לבן דמותו של סטיבן מוריס מניו אורדר, ונשמע כמו הכלאה של דייב גרוהל עם מכונת תופים.

בנוסף, שלשיית חברי הלהקה ידעה לתת את אמונם במפיקים ובאורחים השונים. השותף הוותיק דייב סיטאק (עדיין צריך להזכיר שהוא מ-TV on the Radio?) ביחד עם ניק לוניי (שהפיק בין היתר את ארקייד פייר, ניק דרייק, PIL וטוקינג הדס) הגיעו בכדי להכניס רעיונות לראש של השלישיה ולכוון אותם ליצירה המבריקה הזו, ואכן, קשה שלא לשים לב לאלמנטים שלקוחים מ-TV on the Radio או מ-PIL. בשביל לשמור על העדכנות, כל המעורבים באלבום דאגו גם להתייעץ עם גרג קארסטין (שגם זכה לנגן באלבום) - האיש שהפיק לגמרי לבד את האחרון והמצוין של לילי אלן ואחראי על פרוייקט האינדי המגה-מצליח (אם כי הלא ממש מלהיב) Bird and the Bee.

עם השילוב של כל אלו יצא אלבום שלא נשמע כמו שום דבר שהיה יה יהז עשו אי פעם (שימו לב לסינגל מנפח האגו "Zero" או לקטע הדיסקו "Dragon Queen"), שמכניס את קרן או לקטגוריה חדשה של מלכת רחבות ("Heads Will Roll"), שמלא בסאגות מרגשות ומורכבות שמתפתחות וכובשות אט-אט ("Skeletons" הוא אחד כזה) ושאפילו שומר על זה אמיתי עם "Dull Life" - השיר שמזכיר לכולנו מאיפה היה יה יז בעצם באו. למזלם של היה יה יהז (ולמזלנו), האלבום הזה כל כך מרגש ומעודד, שיש לי הרגשה שחיי המדף שלו אפילו יותר ארוכים משבועיים - ככה שאולי חברת התקליטים שלהם ודרכיה המיושנות לא לגמרי דפקו להם את העובר ושב.

יה יה יז "It's Blitz!"
(Interscope)