שומרים על רמה

"השומרים" מאוד רוצה להיות "האביר האפל", והדקות הראשונות שלו בהחלט נוטעות את התקווה שהוא אכן יצליח להגשים את משאלתו.

השנה היא 1985, ניקסון עדיין יושב בבית הלבן, וארצות הברית ורוסיה מתקרבות בצעדי ענק אל עבר עימות גרעיני שישלח את העולם לאבדון. הקומיקאי – גיבור-על בפנסיה שבילה את השנים האחרונות בעבודת צללים עבור הממשלה – מושלך אל מותו מחלון דירתו בידי טיפוס מסתורי. רורשאך – גיבור-על שעדיין עוסק בניקוי הרחובות מזוהמה אנושית – לוקח על עצמו את פיענוח הפשע. בין לבין, זאק סניידר – הבמאי "בעל החזון" שלכם להיום – מגיש על רקע הקרדיטים של הפתיחה מונטאז' סוחף וסטייליסטי המתוזמר לצלילי "הזמנים, הם משתנים", של בוב דילן, ובמהלכו מוגשת לצופים כמות מפלצתית של אינפורמציה שנוגעת ליקום המקביל שבו מתרחש הסרט.

הקומיקאי ורורשאך, כך מתברר, היו פעם חברים בחבורה של סופר-גיבורים. הסופר-גיבורים, כך מתברר, הוצאו מחוץ לחוק לקראת סוף שנות השבעים. כעת, כך מתברר, בשעה שהעולם מתקרב לקיצו הבלתי נמנע, מתעורר החשד שמישהו מנסה למחוק את אותה חבורה של סופר-גיבורים מעל פני האדמה. נקודת פתיחה מבטיחה, לא?

בכל מקרה, בסופו של דבר, למרות ההבטחה והפוטנציאל, למרות שהוא לא פחות מורכב מ"האביר האפל" (ולא פחות אפל ו/או ניהיליסטי), למרות שהוא יותר ממצדיק צפייה שנייה, למרות שהוא די מצריך צפייה שנייה, ולמרות שסניידר (שחתום גם על הרימייק החביב של "שחר המתים" ועל "300" האופנתי אך הנוראי) באמת נותן כאן את כל מה שיש לו, וגם קצת ממה שאין לו, מתברר ש"השומרים" לא מצליח להרים את הרף לגבהים חדשים. אבל בהחלט מגיעות לו נקודות על כך שהוא לא חשש לנסות.

דומה שהבעיה העיקרית של הסרט העמוס והדחוס הזה היא שהוא יותר מדי עמוס ודחוס. כי אמנם יש בו המון דברים שעובדים מצוין (כמו הפתיחה, למשל), אך יש בו גם המון דברים שלא עובדים בכלל (כמו הדוגמנית השבדית מאלין אקרמן, בתפקיד סופר-גיבורה תואמת וונדר-וומן, לדוגמה). ואמנם יש בו לא מעט קטעים שאשמח לצפות בהם שוב (כמו כל קטע בו משתתף רורשאך, למשל), אך יש בו גם לא מעט קטעים שאשמח למחוק ממוחי לנצח (כמו כל קטע בו משתתפת מאלין אקרמן, לדוגמה).

כתוצאה מכך, "השומרים" מתקשה לבנות מומנטום, מתקשה עוד יותר להעביר בגוף צמרמורות משמעותיות של התרגשות, והצפייה בו מספקת חוויה מעט סכיזופרנית, שלא לומר מבלבלת, שלא לומר מתישה (בכל זאת, כמעט שלוש שעות).

יצירת הקומיקס השאפתנית, המהוללת ופורצת הדרך של אלן מור ודייב גיבונס (שפורסמה במקור ב-1986, ונפרשה על פני שתיים עשרה חוברות), דווקא זוכה להיות מטופלת בכפפות של משי בידי סניידר והתסריטאים שלו, והם בהחלט מפגינים נאמנות חריגה, פחדנית וכמעט חולנית כלפי החוברות (במקרים רבים, הפריימים מהקומיקס פשוט משמשים כסטורי-בורד). גם הנושאים הגדולים והמרתקים שהעסיקו את צמד יוצרי החוברות (האפשרות הסבירה בהחלט של שואה גרעינית, פירוק המיתולוגיה הקומיקסית, התבוננות בנפשם המורכבת והמתוסבכת של אלה שבוחרים להסתתר מאחורי מסיכות), ושסייעו להם ביצירת המאסטרפיס שלהם, נוכחים כאן כולם.

אבל אין מה לעשות, המורכבות החתרנית והדה-קונסטרוקטיבית של מור (שכתב) וגיבונס (שצייר) פשוט עובדת טוב יותר על הדף מאשר על המסך. אז אולי היינו זקוקים למישהו עם מעט יותר ביצים ומעט יותר חזון מסניידר (דיוויד פינצ'ר, לדוגמה) על מנת למנף את המילים ואת הציורים אל מחוזות קולנועיים מרגשים ומעוררי מחשבה באמת. או שאולי, מצד שני, מור (שהתעקש שיסירו את שמו מהקרדיטים עוד לפני שהחלו הצילומים) צדק כשהוא אמר לטרי גיליאם (שבשלב מסוים היה אמור לביים) ש"השומרים" הוא פשוט לא משהו שאפשר לעשות ממנו סרט.

בתוך כך, בהנחה שאתם בעניין של סרטי קומיקס, ובהנחה שאתם נכנסים לסרט בידיעה הברורה שהספר טוב בהרבה, באמת שאין מה להתלונן יותר מדי. ג'קי ארל היילי (הפדופיל מ-"ילדים קטנים") מרביץ הופעה פנטסטית בתור רורשאך חולה הנפש, וגם ג'פרי דין מורגן מרביץ הופעה שטנית ומשכנעת בתור הקומיקאי. הם, מבחינתי, כוכבי הסרט. סביבם ניתן למצוא גם את בילי קרודופ ("כמעט מפורסמים") כד"ר מנהטן – גברבר כחול ומיוסר שניחן בכוחות-על ובשלונג מכובד – ואת פטריק ווילסון (הבעל הבוגד מ-"ילדים קטנים") כינשוף – חנון אימפוטנט שיכול לעשות את זה רק כשהוא בתחפושת. הם, מבחינתי, כוכבי המשנה של הסרט.

חוץ מארבעת הגיבורים האלה, נמנים על חבורת "השומרים" גם מת'יו גוד הרכרוכי וחסר הנוכחות, שמגלם את אוזימאנדיאס – בחורצ'יק עם סופר-מוח שניצל את כישרונותיו כדי לצבור לעצמו הון ופרסום – ומאלין אקרמן המחוטבת – שאמורה הייתה להיות החלום הרטוב של כל גיק מחוצ'קן, אבל מתבררת בפועל כסיוט בסדר גודל של נטלי פורטמן ב"מתקפת המשובטים". הם, מבחינתי, הפספוס הכי הגדול של כל העסק הזה, וכל שנותר לעשות הוא להתבאס מכך שיש להם תפקיד כל כך מרכזי בעלילה.

עם זאת, איתם או בלעדיהם, קשה להתכחש לכוח האדיר שיש לסיפור של "השומרים" ולכוחם האדיר של הנושאים בהם הוא נוגע. כמו כן, קשה שלא להישאב אל תוך הדיסטופיה המושקעת והאלימה שיוצרים כאן סניידר וחבריו במחלקת האפקטים, וקשה שלא להתלהב מכך שעוד צפויה לנו גרסת במאי, שתשלב אל תוכה את "Tales of the Black Freighter" - תת-עלילה משמעותית ומונפשת, שנחתכה מהגרסה שיצאה כעת לאקרנים (ושיוצאת בימים אלה בנפרד, על גבי די.וי.די. הטריילר בלינק למטה).

כי למרות שאפשר להתווכח על איכות הביצוע של הגרסה הקולנועית של "השומרים" (ועל בחירת השירים לפסקול, ועל ההחלטה לקצץ את הסקשן שמוקדש לטיפול הפסיכולוגי של רורשאך, ועל הסוף, שסוטה באופן ניכר מהקליימקס של הקומיקס), אי אפשר להתווכח על כך שחומר הגלם שממנו נחצב הוא זהב טהור. ועוד יותר אי אפשר להתווכח על כך שמכל העיבודים הקולנועיים שנעשו לסיפורים המצוינים של אלן מור ("ונדטה", "ממעמקי הגיהינום", "ג'נטלמנים מובחרים"), זהו העיבוד הראשון שמצליח להיות לא מביך.

אז לא, זה לא "האביר האפל". אפילו לא קרוב. אבל אתם יודעים מה? למרות מאלין אקרמן, זהו עדיין אחד מסרטי הקומיקס המעניינים ביותר שנעשו אי פעם. וגם זה לא רע בכלל.