פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: פושטי יד

      הסיפור "פושטי יד" של שהם סמיט מתוך "עיר", העשירי בסדרת "מסמרים" המארח גם את יצחק בן נר, גליה מצגר ועוד

      1. בעיני הילד לא היו הקבצנים שונים ביסודם מספסלי הרחוב, מפחי הזבל, או מאותם עמודי ברזל גוצים שהעירייה נועצת בשולי מדרכות, למניעת חניית כלי רכב. אילו אמרו לו שגם אותם פיזר אגף כלשהו, במרווחים שווים, כמין שירות מוניציפלי לאזרח, לא היה כופר בכך. אלה גם אלה התקיימו בשוליים, נראו מפויחים, מלוכלכים ומוכתמים, לא ראויים לשימוש אדם.

      2. אילו היתה האומללות ספורט, חשב, היה האיש הזה - שכף רגלו דמתה למין בטטה ענקית ורקובה - אלוף. למרבה הפרדוקס, דווקא לאותם אלופים אולימפיים, לראויים מכל לרחמים ולמטבעות, לא היה סיכוי אצל הוריו. צעדיהם הנחפזים, פניהם המוסטות ואיזו בהילות בקול לימדו אותו כי כמוהו, גם הם, הגדולים, נחרדו אפילו למחשבה על הטלת מטבע אל כף היד המושטת - שלוחה של גוף נגוע כל-כך.

      3. ונגני הרחוב, לאן הם שייכים? לרחוב - או לאולמי הקונצרטים, לבתי אופרה, ל-קונ-סר-ב-טור-יו-נים - למחוזות אשר ספק אם כף רגלך, גברת-ממהרת, או זו שלך, מר באיחור, דרכה בהם לאחרונה או אי-פעם - כי מה למדרכות חיינו המלוכלכות ולהיכלות שמהלכים בהם, תמיד לאט, על מרבדי בורדו?
      ובכל זאת - ראו זה נס - איך עם האזנה לנגינת קבצן-נוגן אתם נהפכים מאזרחים טרודים בעבודה, בסידורים, בשופינג - לברבורי תרבות, אריסטוקרטים בעיני עצמם, ולעזאזל הילד המושך במכנסיים או בחצאית, תורע כטרומבון -
      - א - מא!!!
      - רגע, חמוד - את מלטפת את ראשו, או את ראשה , אם זו ילדונת עירונית קצרת-רוח, רוצה-ממתק, לא-מבינה למה עצרתם כאן -
      כדי להאזין יחד לאיש הזה ש -
      רק ב?ו?ר מוזיקלי ( הבה נודה, כזה אתה) יוכל לשגות באשליה שלפניו מנוחין השני (הוא הכנר היחיד על לשונך), גאון שבעבר ניגן בפני רוזנים ומלכים, שועים וכוכבות-קולנוע שהחניקו שיעולים אל כפות-ידיים עוטות כסיות, לבל יוטל בצליל האלוהי רבב. אגב, ברחוב המצב הפוך: הצליל הכינורי - האם זו שוב המולדאבה? - הוא הצרימה ביצירה התזמורתית שמלחיניה העממיים הם אוטובוסים זעופים, צופרי מכוניות, אופנועים, להיט פופ צרחני ניתך מפנים-בזאר, והמולת עוברים-שבים שכל אחד מהם, כולל אותך - הוא בפוטנציאל קהל -
      אבל -
      שלא כאחיהם פושטי היד משוללי הכשרונות, הנגנים ( כך את רוצה לחשוב) אינם זקוקים לאיש. הם - אמנים! הם ינגנו בכל מקרה, בכל מחיר!
      השקר, אפילו כאן, מול הכספומט, אינו מוחלט.
      לכן את מחליטה להאמין להם, לחלוק להם כבוד על הכישוף שחוללו בקרן הרחוב , לא לזהם בכסף הקטן שלך את הי?קר.
      מה שהיית רוצה זה להצמיח מכפות ידייך סחלבים.

      4. אל תוך איזה מכלי הקיבול הקבצניים הבאים תעדיפו להטיל מטבע:
      א. נרתיק כינור
      ב. פחית שימורים
      ג. כף יד
      ד. לא משנה

      5. מה היה הדבר שהביא אותך, לאחר שעברת על פני ארבעה פושטי-יד אחרים, לעצור דווקא אצלו?

      6. פחות או יותר הדבר האחרון עלי אדמות הנחוץ לאדם, המחופר בתלולית שמיכותיו, הוא אותה עוגייה עם עיגול של ריבה, ששמרת כל היום בתיקך, בתוך שקית נייר עם שם של קונדיטוריה, ותכננת לתת לבנך, מעין פיצוי על שעות היעדרותך, אבל כעת, בשל רסס הגשם וההמתנה באגרופים קפוצי קור לרמזור, את מוציאה אותה ומניחה, באין מקום טוב יותר, על המדרכה, קרוב אל הקצה המעט-מוגבה של השמיכה - שם כנראה קבורים פניו של האדם, קרוב מאוד, קרוב מדי, את מוכרחה להסתלק. באמצע מעבר החצייה, תוקף אותך דחף חזק להסתובב ולהביט. את מספיקה לראות כף יד נסגרת על עיגול ריבה אדום.

      7. את מזהה אותם. האם הם מזהים אותך?

      8. למשל הזקנה שמתחת לפיקוס. היא שם בכל בוקר ואת עוברת שם בכל בוקר עם בנך. אז בוקר אחד נתת לה שקל, לא יותר. וכעבור שבוע שוב שקל ולא יותר, ואז כשהאירה לך פנים שוב התעכבת אצלה, והפעם לא עברו אלא שלושה ימים, וכך זה המשיך, כאילו נחתם ביניכן חוזה. בהדרגה הקשר התהדק עוד: התחלת מברכת אותה בברכת בוקר טוב; גם אם הדבר נעשה בספונטניות, גילית שהוא מקל עלייך מאוד בימים שבהם נמנעת מנתינה, ובמיוחד כשהחלה מעניקה לך ולבנך תשורות כמו בננה רכרוכית או קלמנטינת סוף-עונה שהשלכת אחר כך, לא בלי רגשי אשם, לפח אשפה מחוץ לטווח עיניה.

      9. חדלת לתת לה כאשר, כעבור חודשים רבים, חלפת שם בשעה אחרת, בדיוק כשנבלעה, עם הקרטון שלה, בתוך מונית.

      10. את משתדלת לעקוף את הפיקוס.

      "פושטי יד", שהם סמיט מתוך "מסמרים - עיר" בעריכת אמיר רותם ובהוצאת נועה גלר דנצינגר