עמיר לב לא צרוד מסיגריות. זו רק המלחמה בעזה והמשבר הכלכלי שרוקנו את הסופרמרקט הישראלי מחמלה, ואילצו אותו להתחיל לסחוב אותה בגרון, לשאוף פנימה את האוויר הרעיל של ההתעללות בעובדים זרים, של האטימות של ראש הממשלה והתקפי החרדה שלו ולהוציא אותו החוצה בדמות הקול הסדוק והכה מוכר שלו. זהו אותו קול שאינו מסוגל לעלות גבוה אבל מצליח להכיל בתוכו אומץ לב, רגישות של חיישן בצוללת גרעינית ומעל הכל אמינות וכנות שאין להן תחליף בתרבות מלאה צבועים, מתחזקים, פייטנים בדולר ויחצני שכול. לב מסתכל על מושאי השירים שלו - הרעים והטובים - בלבן של הלבן בעיניים, במבט מבין ונעדר כל אלמנט של מיזנתרופיה או התנשאות. את כולם הוא מאמץ וסופג לתוך הלוע האומלל, שלא פלא שנשמע מותש מהופעה להופעה. עבור לב "כמה רוע אפשר לבלוע" הוא לא משפט דבילי מתוך שיר נוראי, הוא המציאות עצמה.
ב"הכל כאן", אלבום האולפן החמישי שלו, לב חוזר בתצוגת שיא של טקסטים העשויים ממחט בעובי שערה ולהב משונן שמותירים אותו כמעט בודד בפסגת הכתיבה בעברית הרלוונטית; זו שמתעקשת להמשיך ולבקש את הסיפור האמיתי שמאחורי הקיום של דמויות האחר והחלש בחברה הישראלית. אמנם גם באלבומיו הקודמים הקפיד לב לחלק את מתנת הרגישות שלו לעניים, ערבים, עובדים זרים, נושאים פוליטיים וגם דמותו שלו כבעל ואבא, אך רק "הכל כאן" מצליח סוף סוף לצייר את התמונה שתשיב על השאלה "איך הגענו למצב הזה?".
כמה קפוא צריך להיות הלב שלך?
התמונה הזו מורכבת מ"חולון", שמפרק את מוסד החברות הגברית לרסיסי אבל וציניות, מ"פארדייס" על הזונה שאומרת לבתה לא לדאוג, כי "אבא שלך יהודי", מ"כביש 1", על הקיפאון בזמן שמביא איתו השכול, "קנטינה" הציני על הזיוף התל אביבי ומשיר הנושא שבו לב אומר "המלחמה תפסה אותי לא מוכן". ברגע השיא של האלבום מגיע "בלפור 7", שבו לב מדווח "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים" וחוזר על כך מספר פעמים, כאילו כדי לנסות לקלוט עד כמה קפוא צריך להיות הדם. אחר כך לב מטפל בלי הרדמה ביחס המחפיר לניצולי שואה, באפסיות של השמאל הישראלי לעומת המצב בשטחים ("השמאלנים שרושמים את הדוחות"), עזה, שדרות, ג'נין, בעצמו.
ליד הכאפה המצלצלת שיש בשורות כמו "רציתי לצעוד איתם לירושלים/ אני לא כמו שאני מדבר/ נשארתי בבית", לב גם מפשיט את הנוצות מהטווסים של סוכני הכתיבה הפוליטית בישראל עד היום, ואומר לכאילו אמני מחאה כמו שלום חנוך שאין הבדל בינו לבין יוסי גיספן או קרן פלס. עבור רוב המוזיקאים בישראל, המילים הן כלי ביטוי שהוא חלק מ"קריירה" ולמעשה דין הפלקט האטום של "מחכים למשיח" כדין "פג'ו 92". לא חנוך של 25 השנים האחרונות ולא שאר מעריציו ברוק הישראלי מעניקים את החושה ש"המילים מתקיפות" אותם כמו שברור שהן בוערות בידיים של לב.
בכך, עמיר לב מצליח להיות האמן הישראלי הראשון שמצליח לשחזר בעברית את סגנון הכתיבה הייחודי של ספרינגסטין, שאותו לב מזכיר בשורה מתוך "בלפור 7" ("המפוחית הזאת שלא קשורה לכאן"). כמו הבוס ברגעי השיא שלו, הכתיבה של לב משלבת גבוה ונמוך, ביקורתיות והבנה של מציאות המורכבת בעיקר מהאפרוריות של החיים. לכן השירים ב"הכל כאן" מרכיבים את היצירה השלמה בקריירה של לב, שמתעלה על הרעננות של "עמיר לב" האלבום וגם על "פעם בחיים", שעיצב את לב לא רק ככותב טקסטים אלא כבעל צליל גיטרה ייחודי שהפיקו ממנו מוטי ביקובסקי ואמיר צורף. בניגוד ל"לפעמים אני מאושר", אלבום האולפן הקודם שלו, לב והמפיק המוזיקלי של האלבום, המתופף עודד פרח (רעש, ברי סחרוף), למדו גם את גבולות המרחב בהם הוא יכול לתמרן מול סאונד של כלי מיתר למשל או פזמון אנרגטי.
אי אפשר לברוח
לב מוותר על הצורך בגיוון הצליל המוכר שלו כי אין בכך צורך, כי "הכל כאן" בניואנסים של הדימויים והדמויות בשירים, בבחירת המילים הפואטית, ביכולת של לב לצאת מתוך גופו שלו, להביט על ההתרחשות מלמעלה ולהראות שאין מקריות ברוע של המציאות. אפשר לנסוע ולחזור, לעזוב את חולון, לא להגיע לקברים שכרית, לגרש את הזונה, להשתכר בקנטינה, לעלות על כביש 1, לבנות בית, להתברגן כולם לא ישנו את העובדה ש"הכל כאן" ואי אפשר לברוח. לב אפילו לא ניסה להימלט, והתוצאה היא מפל דמעות שנופלות ביער הישראלי שיצר רמי פורטיס באלבומו האחרון ושאולי לא משמיעות קול עכשיו, אבל יהדהדו בעתיד, כשישאלו את כולנו איפה היינו בזמנים הנוראיים האלו. אז יהיה אפשר לשלוף את "הכל כאן" ולומר שאנחנו שתקנו, אבל הגרון הצרוד מחמלה של עמיר לב צעק בשביל כולנו.
עמיר לב, "הכל כאן" (התו השמיני)