כבוד למגדר

זה כבר כמעט ולא מפתיע לראות את השם "ישראל" בעיתונים בחו"ל. רוב הסיכויים הם ששוב עשינו משהו רע (תלוי כמובן מאיזה כיוון מסתכלים על זה). לצד אלה, נעים לראות אמנים ישראלים שמצליחים לעורר עניין נוסף בישראל, בלי קשר למלחמות ופוליטיקה. לאחרונה קנייה ווסט, הראפר והמפיק המצליח, אף דיווח בבלוג האישי שלו על חיבתו האישית ליצירות פיסול של רונית ברגנה, אחת האמניות הישראליות החדשות בסצנה הבינלאומית. מכיוון שהרשימה ארוכה והשבוע התחיל ביום המוקדש לאישה, החלטנו לעשות פה כבוד לאנשים שעושות לנו כבוד בחו"ל. אה, כן. הן גם עושות כבוד לעצמן.

צלמת ישראלית אשר פותחת בחודש הבא תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות עכשווית במוסקבה, אחד המוזיאונים החשובים בתחומו בעולם, בשם "עור שני". נשר חקרה את הקשר בין הזהות האישית לבין זהות שהיא מתייגת כ"העור השני שלנו" – הזהות המילולית. סופרות, משוררות ועורכות לשוניות ישראליות הצטלמו לפרויקט כאשר מילה או משפט בעלי משמעות אישית עבורן כתובים על עורן או נמצאים בחלל הסמוך. בין היוצרות, סביון ליברכט, אלונה קמחי, הגר ינאי, ואן נוין, נאוה סמל, יוכי ברנדס, שהרה בלאו, ורנה ורבין.

נשר נולדה באיטליה, למדה בבית הספר לאומנות ויזואלית בניו יורק (SVA) ובמכון ללימוד אומנות בקליפורניה (CAL ARTS) הציגה בתערוכות בפריז, ניו יורק, לוס אנג'לס ותל אביב.

פסלת, בוגרת התמחות באמנות פלסטית ופיסול במדרשה לאמנות בית ברל. ברגנה התחילה את דרכה כאמנית לפני שנים אחדות ומאז הצליחה לצבור לעצמה קורות חיים מרשימים למדי, בין היתר של תערוכות קבוצתיות בגלריות רבות בארץ, תערוכה במילאנו ובלונדון ואיך אפשר בלי המלצתו של שוחר האמנות החדיש, קנייה ווסט. הפסלים והכלים שהיא יוצרת מעוררים אימה בעת המפגש הראשוני איתם, בעיקר כיוון שאי אפשר לצפות למה שעומד להתגלות. בין כלי החרסינה ה"שגרתיים" מופיעים, כמעט בהיחבא, אלמנטים אנושיים כשיניים ורגליים שהופכים את הצלחת הפשוטה ואת ספל התה התמים למראה, לחיים. כאילו כולאים בתוכם רוח רפאים עצבנית.

צלמת, ילידת ירושלים ובוגרת בצלאל, קרוצ'י אולי אף יותר מוכרת בעולם מאשר בארץ. עם תום לימודיה ב-1995 עברה עם בעלה לניו יורק, שם היא רוקדת ריקודי בטן, מגדלת תאומים, ובעיקר יוצרת פעילה. בארץ היא השתתפה במספר תערוכות. לעומת זאת בניו יורק יש לה גלריית בית "ריקו/מרסקה" (Ricco/Maresca), בה היא מציגה בקביעות, לצד תערוכות ברחבי אירופה.

הפרויקט האמנותי שלה הוא משפחתי ואינטימי. היא מצלמת את עצמה, את בעלה, את ילדיה ואת הוריה במצבים האישיים והחשופים ביותר. במקלחת, על השירותים, שוכבים עירומים במיטה. מילת המפתח היא 'אינטימיות', במובן המעניין, המקורי, וחזק ביותר. כעת נפתחת תערוכה קבוצתית בה היא מציגה בגלריית 'ספיה' בניו יורק. התערוכה נקראת "הקו האינטימי".

ציירת בינלאומית במלוא מובן המילה. כבסה נולדה במרוקו, גדלה בארץ וכיום חיה ועובדת בניו יורק. ב-1997, שלוש שנים לפני שעברה לגור בארה"ב, היא ייצגה את ישראל בביאנאלה בוונציה, וגם זכתה בפרס גוטנסדינר מטעם מוזיאון תל אביב. כבסה מכניסה את עצמה לכל ציור, על כן מעשה האמנות נהיה מרכזי וגם ראוי לתצוגה בפני עצמו. היא מציירת עם כל גופה ומשאירה חותם פיזי בכל ציור. בתחילת החודש היא הופיע בפסטיבל Pulse בניו יורק עם מופע יצירה בסלואו מושן והשתמשה בטלית וכאפייה כסמלים השייכים לשני המקורות הביוגרפים שלה - גם לזהות הישראלית והערבית – על מנת להמחיש את הדמיון ביניהם.

אמנית פלסטית ישראלית, סיימה את לימודיה בבצלאל, ומלמדת שם החל מ 1993. בביאנאלה האחרונה בוונציה ב- 2007, סספורטס נבחרה להיות הנציגה הרשמית של ישראל, מה שנחשב לאחד ההישגים המרשימים ביותר בקריירה של אמן ואחת המקפצות החשובות לקריירה בינלאומית משגשגת. סספורטס, בת 37, גדלה באשדוד וכיום עובדת בעיקר מברלין, עם ביקורים חטופים בארץ בין תערוכה לתערוכה. לאורך השנים זכתה בפרסים רבים על יצירתה בהם מלגת קרן וולף ונבחרת הקרן למצוינות בתרבות ובאמנות. האינסטלציות שלה גדולות, עוטפות את דפנות החדר,והציורים שלה, בסימן היכר מונוכרומטי, יוצרים עולם החוקר את הגבול בין האדם על סך כל חלקיו, הארכיטקטורה והטבע.