"אל תשכחו שאנחנו מן האופים" חוזר ואומר אביו של המספר ב"תמיד פלורה", ספרו החדש של עו"ד יובל אלבשן. כמו מנטרה, מוטו, אולי אפילו כמו תפילה נגד עין הרע, היה אביהם של המספר, נעים, וגיבורת הספר פלורה (אחותו הנערצת) חוזר על אמרתו הקבועה. הצירוף "מן האופים" הוא תזכורת תמידית לילדיו לא להרים את הראש יותר מידי גבוה, לא לצפות לכלום, בטח שלא מעצמם: "היו שבועות ששמעתי את המשפט הזה יותר פעמים מששמעתי את השם שלי, נעים" (29).
"אמרתי לכם שאנחנו מן האופים" - הנבואה שמגשימה את עצמה היא מוטיב חוזר, אמצעי בטוח דרכו מנחילים רגשות נחיתות, מנמיכים ציפיות, מונעים את האכזבות שיבואו עם הכשלון (כי הצלחה אינה אופציה). זה לא שלמשפחה היתה מאפייה במוסול שבעירק, ממנה עלו לארץ. האופה הוא בכלל שר האופים מהסיפור המקראי של יוסף פותר החלומות. יוסף פגש את שר האופים ושר המשקים בכלא ופתר את חלומותיהם. חלומו של שר האופים הוא מטאפורה לעבדות, לכשלון הוא "חלם חלום הכי קטן של עבדים. חלם שהוא סוחב סלים כבדים של לחם על הראש. יש נמוך יותר מזה? ותראה מה זה, העז לחלום ולהאמין בחלומו ברבים ונפל. ככה גם אנחנו, לפי אבא. אנחנו מן האופים. כשאנחנו כבר מעזים לחלום, אפילו את החלום העני ביותר, אנחנו מיד נענשים על זה. לכן עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (32). לא מדובר בשמירה על מורשת או גאווה משפחתית, על טיפוח האגו הקולקטיבי. מנטרת האופים היא אמצעי לדיכוי, ליישור קווים, אמצעי להבטיח שכולם יגמרו כמו שמצפים מהם.
באמת שמצטער על המכתב
"תמיד פלורה" של אלבשן עוקב אחרי שתי פלורות בתו ואחותו של המספר. האחות, אקטיביסטית, חולמת, לוחמת. אחת שמתעקשת על העתיד ולא פוחדת מעימותים, משאיפות, מהאמת. היא מסרבת שירמסו אותה ואת סביבתה ובעיקר מגוננת על אחיה הקטן ולא מרשה שיקצצו לו את הכנפיים לא הוא לעצמו ולא אחרים לו. "לא היה בהיסטוריה שלנו שום דבר להתגעגע אליו", אומר המספר לפסיכולוג שלו (31), אבל הסיפורים שהוא כותב מראים שהיה גם היה, למרות הקשיים, העוני, נקודת הפתיחה הגרועה, רגשות הנחיתות והאלימות בבית.
סביב הפלורה השניה, בתו של נעים, שלא זכתה להכיר את האחות על שמה היא קרויה, בנוי סיפור המסגרת של הספר, והיא המכותבת של מכתבי האב שחלקם מיועדים לה וחלקם הם סיפורים קצרים שהשאיר לה. מיום לידתה כתב לה האב מכתבים, שרק לאחר מותו היא לומדת על קיומם: "אני חושב שפשוט אספר לך כמה שיעמוד לי כוחי את הסיפורים של חיי. כבר יש כמה שכתבתי בזמן אמת ואני רק אכניס אותם למעטפות ואסדר אותם, ויש כאלה שאעלה על הכתב מעכשיו לכבודך. תעשי איתם מה שתבחרי לעשות. תלמדי מהם מה שתחפצי ללמוד. תתקדמי בדרך שאת רוצה, איתם או בלעדיהם" (24).
זמן ההווה של הסיפור הוא בסביבות 2040. פלורה הבת כבר שינתה שמה לאלה. כבר הנחילה לאביה אכזבות, התרחקה ממנו, שמה חוצץ ביניהם, סירבה לקבל את כל העושר והשפע שרצה להעניק לה. סיפור המסגרת אמנם תורם לנפך הרגשי של הספר, מגביר את המימד הרגשני של העלילה וקושר את הקוראים לתחושת ההחמצה בקשר של האב עם בתו ובכך מעצים את השפעת המכתבים עלינו הקוראים. אך העתיד לא ממש מתואר בצורה ברורה. להיפך, אלבשן בוחר לטפטף אותו באמצעות שמות כמו "דיגיטלי" לסלולרי ותיאורים קצרצרים, חטופים, של בתי קפה בהם רובוטים מחליפים מלצרים אנושיים. עוצמתו של הספר נמצאת בזמן ההווה שלו בסיפורים: תיאור מלחמת לבנון השניה, מאבקו של המספר לצאת מהקטמונים (ולהוציא את הקטמונים ממנו) ושל אחותו לשפר את השכונה, עלייתם של הפנתרים השחורים והתחברותה של פלורה אליהם, הסיפורים של חבריו, של משפחתו, של הטיול האחרון שעשו פלורה ונעים ביחד, סיפור ההיכרות שלו עם אשתו, אמה של פלורה השניה, הקוראת.
שפתו של הספר עשירה, הוא מלא באזכורים לסופרים, בציטוטי שירים, בהומור, טוב לב, אהבת ספר ואדם. בסיפורים שזורים משפטים, פתגמים וקללות בערבית שמתבלים את הספר ועושים אותו נגיש, מצחיק וקריא. הצניעות של המספר, דעתנותה של אחותו ומסירותם של השניים זה לזו וכשרון הכתיבה והרגישות של אלבשן מייצרים ספר מלא ביופי ובערכים הומניסטיים. הרומן הראשון של אלבשן, פעיל חברתי ("מהבולטים בישראל" אומרת העטיפה האחורית) שכבר פרסם ספר עיון וספר שירה, הוא רומן משובח בגובה העיניים שלא מפחד מאידיאולוגיה וביקורת, שלא נרתע מפרות קדושות או מאין כניסות ושלא מוותר לעצמו. "תמיד פלורה" הוא לא מן האופים, זה בטוח.