"כתוב משהו ששווה לקרוא אותו, או עשה משהו ששווה לכתוב עליו", אמר בנג'מין פרנקלין. אני לא בטוחה ששווה לקרוא את המאמר הזה, אבל את "הלנה", תערוכתם המשותפת של גיל (מרקו) שני, אבנר (ג'יימס) בן-גל ואוהד (פשוט אוהד) מרומי, בהחלט שווה לראות. זו אחת התערוכות המעניינות של השנה.
התערוכה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב היא יוזמה של האמנים, שביקשו להציג בביתן. שלושה כוכבים מקומיים בסדר גודל שלהם יכולים לבקש תערוכה במוזיאון תל אביב, וגם לקבל. מה שמייחד את "הלנה" מהרבה תערוכות מוזיאון אחרות, הוא היותה תערוכת קונספט שנתפרה במיחד לחלל, ועובדת עם הארכיטקטורה של המקום.
מוזיאונים בדרך כלל אינם מותאמים למיצבים. רואים את זה ברטרוספקטיבות של אמנים, שהמיצבים שלהם עובדים מצוין בגלריה קטנה אך הולכים לאיבוד במוזיאון. לעומת זאת לשלוחות הקטנות של המוזיאונים (כמו השלוחה של הגוגנהיים בסוהו) יש פוטנציאל לאינטימיות של גלריה. שני, בן-גל ומרומי השתמשו בפוטנציאל הזה, ועבדו בביתן הלנה רובינשטיין כמו בגלריה גדולה ואוורירית. החללים הגדולים, הריקים, אינם "מבוזבזים" אלא משרתים את המיצבים. החלונות מנוצלים כך שמה שנשקף מהם משתלב במה שקורה בפנים. זה שימוש מרענן שמחזק את כבודה של הלנה - לא מקום לדחוס אליו כל מה שלא נכנס למוזיאון הגדול, אלא חלל לאמנות עכשווית.
המבקרים מנותבים פנימה דרך מיצב של אוהד מרומי - מעבר גבול שמבדיל בין רחוב תרס"ט לעולם שבפנים. מבוך שנראה כתחנת משטרה לביקורת דרכונים ומזכיר גם את הכניסה למוזיאון ישראל. על קיר הזכוכית של המבוך יש מדבקה, סמל שנראה כמו שלד של עוף, משהו שבין לוגו גרפי לציור אתני של ציפור משונה. זה מזכיר את מדבקות הציפורים על קירות הזכוכית בשדות התעופה, ומתקשר לעבודתו של גיל שני, שבמעבה האולם. עם היציאה ממעבר הגבול נתקלים חזיתית ברגליו הגבוהות של נער שחור ענק, שבסופן ניתן לראות את איבר מינו המפוסל. אפשר לחזות בפלא גם תוך כדי ישיבה על ספסל. בינתיים, ברחוב שמעבר לחלון, רואים אנשים יושבים על ספסל בתחנת האוטובוס.
באולם העליון יש ציור קיר מונומנטלי של אבנר בן-גל, נוף מטאפיזי-אפוקליפטי שגווניו השחורים-ורודים מזכירים שיפולי מפרצים באיים געשיים. לציור קוראים "מאגמה", מה שמאשש את פרשנות הר הגעש (פעיל? סביל? עומד להתפרץ?).
משהו בציור הזכיר לי אי געשי מהאיים הקנריים, ושמו לנצרוטה. בראשו יש הר געש סביל. תושבי האי, באקט של התרסה וחוצפה אנושית נגד הטבע, בנו על פתחו מסעדה, ואת הגריל הקימו סביב הלוע המעשן. הנקניקיות והסטייקים ניצלים באש המאגמה שבתהום ומטפטפים שומן אל התופת הלוהטת. הסועדים תוקעים קבבים כשאימת יום הדין מרחפת מעל ראשם, ובעל המקום עושה קופה. גיהנום שימושי.
הלנה זה HELL, אמר בן-גל בראיון ל"סטודיו". הגיהנום הוא האחרים, אמר סארטר. ה"אחר" הזה, שמתחיל להסתמן כנושא בתערוכה, נוכח גם בויטרינות באולם התחתון. מרומי ושני יצרו שם מוזיאון אתני מדומה כמו האגפים האתניים שבמוזיאון ישראל, עם ויטרינות ובהן מוצגים ששייכים, כביכול, לתרבויות אחרות. בין בדיחות קטנות כמו דוגמית מקרמה, סוודר, קערה מעוטרת בעיטור עממי ופסלים אפריקאיים "מאוסף האמן", מציג מרומי פסלון של נער שחור קטן עם תיק עור ושיער אדם על ראשו, העונה לשם "נער מדרום תל אביב". זה יכול היה להתפרש כהלצה מטרידה, אלמלא מעבר הגבול המאיים שיצר מרומי למעלה, שמעניק לויטרינות האתניות פרשנות אחרת. הקצוות מתחברים בין הגבול שהיה צריך לחצות כדי להיכנס פנימה, לבין מה שיש לפנים להציע. הזר שחצה את הגיהנום של ביקורת הביטחון כדי להגיע למקום טוב יותר, הגיע לכלא מסוג אחר. בתוך גבולות תל אביב הוא מסתגר בדרום, בלתי נראה, חסר זכויות. בתוך גבולות "הלנה" הוא כלוא בויטרינה, מתוייג כאתני, מסווג בפתקית, מת. כל מה שנמצא במוזיאון, בתוך ויטרינה, מת. כמו גוזלי התוכי המתים של גיל שני.
וזה מתקשר לעבודה המרגשת והחזקה של גיל שני, "ספארי". מעבר לגבול של קיר נפתח עולם סגור, אפל, הומו-ארוטי, של עגמומיות קודרת, יפהפיה ומדויקת. עולם ששפת הקודים הפרטית שלו, גם אם לא מובנת עד הסוף, נוגעת בתחושה עמוקה. מיצב שהוא חוויה קולנועית כמעט. קולנוע חי שהמפתחות להרכבת העלילה שלו מפוזרים בחדר. רב הפיתוי להמשיך לתאר ולפרש, אבל לא אקלקל את החוויה. המיצב שגיל שני הקים ב"הלנה" הוא אחת העבודות הישראליות הטובות שראיתי אי פעם.
בין פסלי נערים שחורים חשופי אבר, פאלוסים מצולמים, דימויים הומו-ארוטים מעולם הציפורים, אדריכלות של שלטון וציור מונומנטלי, הישות הנשית היחידה ב"הלנה" היא המילה הלנה. הלנה הזרה תלויה ברחוב, מדממת, כמו בסרט אימה. האימה נמצאת שם, בחוץ. ובפנים תערוכה מצוינת.
אבל מי הכי חתיך?
21.11.2001 / 11:27