ביום חמישי האחרון ערך בית הספר המקיף "רמות" מבת ים ערב שבו הופיעו תלמידי מגמת המוזיקה של חטיבת הביניים והתיכון. האירוע התקיים באודיטוריום רחב ידיים ביפו ונכחו בו, מלבד המופיעים וצוות ההוראה, גם הורי התלמידים וכמה מחבריהם ללימודים. כשנודע לנו שאנו עומדים לצפות בלא פחות מ-25 הופעות שאורכן הכולל עשוי לעלות על שעתיים, כבר דמיינו כיצד נמלט אל תנומה חטופה בחסות החשכה. אלא שכבר בקטע הפתיחה, מחרוזת משירי ה"כבש השישה-עשר" שביצעו במקצועיות מפתיעה זמרי חטיבת הביניים, עינינו נפערו מרוב התפעלות. בזה אחר זה עלו ההרכבים והפליאו להציג בפנינו את חומר הלימוד.
היו שם תזמורות ג'ז והרכבים קלאסיים, קטעי רוק ושירים מהמקורות, להיטים עכשוויים לצד מקצבים אפריקאיים מסורתיים. ניגנו שם את הרבי הנקוק ואת לינרד סקינר, את הסונטה לאור ירח של בטהובן ואת פוסאן לצד משינה ולני קרביץ. היה שם ילד מתולתל כבן 15 שהפליא לשחזר את הסולו של סלאש ב"Sweet Child of Mine" ובהמשך אף הקפיד לחבוש את כובע הצילינדר השחור של אלילו. מישהי אחרת ריגשה את הקהל בנגינת כינור ולאורך כל הקטע לא הרפתה מההבעה הרצינית שעטתה על פניה. כיתת הג'מבה, תוף דמויי גביע ענק, יצרה שורת מתופפים שסחפה את הקהל אחרי המקצב הפראי שלה ומקסימה מכולם היתה נגנית בס צעירה עם תסרוקת אימו ותלבושת גראנג' קולית להחריד, שהזכירה במראיה ובהתנהלותה המרוחקת את קים דיל, בסיסטית להקת הפיקסיז.
זה היה ערב שבו הוכח שגם במסגרת בית-ספרית אפשר להפיח רוח נעורים אמיתית, בלי לרדד את נושאי הלימוד. ההיפך - חלק גדול מהיצירות היו רחוקות מאוד מלהיחשב פופולריות. העיניים הלחות, הקפיצות התזזיתיות והמוני החיוכים על פניהם של התלמידים, העידו שחוויית התיכון יכולה להיות שונה לגמרי מהשגרה המשמימה הנהוגה בכיתות, אם רק מאפשרים לתלמידים לבטא את החיות המתפרצת של גיל ההתבגרות.
מתי בפעם האחרונה ראיתם תלמיד מנגן את "Play that Funky Music" תוך כדי ביצוע מרשים של מון ווק לקול צהלות סגנית המנהלת.
אמנות או נמות
מי שהפיק את הערב היו צוות מורי המגמה ששקדו על האירוע במשך ימים ולילות שאינם מחושבים בתלוש המשכורת שלהם. נדרשה הרבה מסירות ונשמה כדי להרים רפרטואר עשיר שכזה, שלא ברור מניין הצליחו המורים להפיק מעצמם אחרי שמדי חודש הם מתוגמלים בשכר שאי אפשר להגדירו אלא מעליב. אין זה המקום לפרט בדיוק את הסכום, אבל אפשר רק לרמוז שאילו היו בוחרים לעבוד בכל אחת מהמסעדות של תל אביב, כולל כמה מדוכני השווארמה, היו זוכים לשכר גבוה יותר.
זוהי מנת חלקם של כלל המורים בישראל, אולם השבוע התבשרנו שמקצועות האמנות בחטיבות הביניים עומדים לעבור קיצוץ משמעותי בתקציביהם, ובשל הפחתת שעות הלימוד של מקצועות התיאטרון, המוזיקה, הקולנוע והציור, סביר להניח שגם משרות ההוראה יקוצצו וכן תנאי העבודה של המורים, לפחות ברמת הציוד שיירכשו בתי הספר לשימוש התלמידים וצוות ההוראה. מעבר לכך, תלמידי ישראל, שגם ככה כמעט לא זוכים להיחשף לתכנים ראויים לשמם, ייאלצו לרכוש את השכלתם האמנותית באדיבותם של מפיקי הטלנובלות והשעשועונים של הערוצים המסחריים, או עורכי רשימות ההשמעה ברדיו, שם לא כל כך נוטים לשדר קטעים של ארליך נלסט או ג'ראלד מארקס באופן תדיר.
אין הכוונה היא לפרוץ בנהיות המתבקשות כנגד הקיצוץ. משום שאם מוותרים על הציניות, אפשר להגיע למסקנה שהכסף שייחסך יגיע למקומות ראויים לא פחות הרי היסטוריה, מתמטיקה או אנגלית הם מקצועות לימוד חשובים באותה מידה, ומובן שגם תקציבי החינוך או הרווחה יוכלו ליהנות מהסכום שיוותר בקופה הציבורית. גם האמנות עצמה תשרוד. אין ספק. אך הבשורה הקשה היא בראש ובראשונה לתלמידים. פחות שעות שיוקדשו לציור, נגינה או משחק, ויותר זמן שיוקדש לבהייה בלוח בהמתנה לצלצול הגואל. והרבה פחות ילדים מאושרים בבית הספר.