מה שהילדים אוהבים

תמיד רציתי לראות אחד מחברי הוו-טאנג קלאן בסביבה צוענית. תודו שיש משהו מסקרן בלראות את אחד מחברי הוו-טאנג בסביבה צוענית - מכנסי באגיז ענקיים וצבעוניים מדי, בלינג מכוער מכל מיני אבנים, ובמקום LCD ענקית בסלון, יש קרש כביסה - מהסוג הכי מפואר שתראו בנהר - באמצע האוהל. לוהט. כנראה בכדי להפוך את הדמיון הזה לקצת יותר מציאותי, האנשים של Hood Internet חיברו בין גוסטפייס קילה לביירות. איך אומרים Respect במזרח ארופאית?

ואם אנחנו כבר בקטע של מאש-אפים שמערבבים שחור עם לבן, אי אפשר להתעלם מהפרוייקט החינמי של Tor, שלקח את האלבום "Illinois" של אחד מהדמויות הכי לבנות באינדי, סופאין סטיבנס, זרק פנימה מלא ראפרים מוכרים ושינה את שם האלבום ל-"Illinoize".

קשה להגיד שמדובר בקטע הכי מקורי של מת' ורד, אבל כל שיר חדש מכיוון שני הבטלנים הכי חרוצים בסביבה מרים את מצב הרוח ומצריך הדלקה של ג'וינט באורך מקל של מטאטא.

נראה שמישהו בממשלת שוודיה לקח את פיבר ריי לצד והסביר לה שהאפלוליות המורבדית של אלבום הסולו שלה לא מתאימה לקו הפופי והמחוייך של שאר אומני המדינה. בכדי לתקן את העוול הגיע הרימיקס הזה שהוריד מהביט כל פיסה של חושך. את המילים אגב, הרימקס לא הצליח לשפץ.

סוף סוף הגיע שיר חדש של קסיוטון שהוא לא בי-סייד, לא קאבר ולא איזו קטע נדיר מהעבר. מדובר בשיר חדש לגמרי, שייצא באפריל על האלבום "Vs. Children". מפתיע ככל שזה נשמע, הקסיו לא משחק כאן תפקיד מרכזי ואפילו יש קולות ליווי ואווירה אופטימית. בערך.

הבטחתי להמשיך ולעדכן בקשר לקאמרה אובסקורה החדש ואכן יש לי חדשות טובות שגם יסיימו את רצף השירים של הלהקה ב"מה שהילדים אוהבים": אם לא שמתם לב, השבוע דלף האלבום המלא, "My Maudlin Career" והוא לא יכל למלא את הציפיות טוב יותר.

בתור חובב זמרות מושבע, אני קצת מתבאס כל פעם כשיש הייפ סביב זמרת סתמית לחלוטין. לא חסרות זמרות אינדי עם קול יפה, ומשום מה, כמעט כל אחת שמצליחה להיכנס למגזינים הופכת לאהובה החדשה של כל אלו שבשבילם זמרת זה רק "עוד" סוג של מוזיקאי ולא העיקר. ככה חשתי כלפי הבכורה של St. Vincent, שכולם אהבו פחות או יותר כי אי אפשר להגיד עליה שום דבר רע - אבל לכו תשוו אותה לג'ני לואיס, ג'ואנה ניוסאם או ג'ולי דויירון. בכל אופן, הסינגל החדש של St. Vincent לא נופל לאותן נוסחאות שהיו בבכורה, הוא מעניין ומיוחד ובגלל זה הקול הנשי היפה הרגיל מקבל חתיכת פוש. שתמשיך כך.

בשבוע שעבר מחאו-כף-הגידו-כן ניגנו לראשונה את השיר החדש שלהם בתכנית הלייט נייט (החדשה גם היא) של ג'ימי פאלון וממש התרגשתי. גם התלהבתי מהשיר אבל יותר מכך, מהאווירה החדשה של פאלון שמקדם - בגיקיות אותנטית ראויה לשבח - טרנדים טכנולוגיים ומוזיקת שוליים. כשנגמרה התכנית, והשיר של מחאו-כף הגיע גם להורדה חינמית ברשת, כבר לא הייתי בטוח כמה אני מתלהב ממנו. פתאום הוא נשמע לי קצת פחות מוצלח מהחומרים הישנים שלהם. אולי הוא זקוק לעוד כמה השמעות, ואולי הוא פשוט לא זה. מה שבטוח הוא שלא יכולתי להתעלם ממנו.

גם האלבום החדש של הדצמבריסיטס דלף השבוע, והוא תפס אותי לא מוכן. לא יודע איך זה קרה, אבל אין לי סבלנות לקולין מלוי ולפואטיקה המוגזמת והאינטלגנציה המתפרצת שלו. בגלל זה, ממש התלהבתי מהחלק השלישי של שיר הנושא (אתם מבינים למה אני מתכוון? שיר הנושא מחולק לחלקים!) ומכך שמלוי לא שר בו. במקומו יש מקהלת ילדים ומוזיקה מצוינת.

קרסיב היו אחת מהלהקות הראשונות שעשו אימו. והם עשו אימו טוב ונטול פוזה, לפני שכל הלהקות שהגיעו אחריהם הרסו את הז'אנר. לטים קאשר, הסולן של קרסיב, יש פרוייקט צד שנקרא The Good Life והוא רגוע, כמעט פולקי ומקסים. שמחתי לגלות שהאלבום החדש של קרסיב (שגם דלף השבוע) נשמע יותר כמו פרויקט הצד מאשר הלהקה העיקרית, ושהתפרצויות הרגשות המיותרות מגיעות רק באחוז קטן מהשירים. הרי אימו זה הכי מה שהילדים אהבו פעם - היום הם בקטע של מה שאנחנו מאכילים אותם כאן משבוע לשבוע.

ואם כבר דיברנו על ילדים, אז קינג קאהן הקליט את הבלדה קורעת הלב הזו עם הילדה בת השש שלו.

האלבום הגדול ביותר שדלף השבוע הוא כנראה "Grace/Wastelands" של פיט דוהרטי (אם כי נכון לכתיבת שורות אלו, האיכות של חלק מהשירים בדליפה לא משהו). מתברר שבאמת לא מדובר באלבום גיטרות, בשביל זה יש את הבייבישמבלס. דוהרטי, בהפקתו של גרהאם קוקסון מבלר, הפך בין רגע לסינגר/סונגרייטר, ולמרות החששות שלי, הוא עושה את זה מעולה מה שמדהים יותר מהכל, זה שאחרי כל כך הרבה סמים ושערוריות, האיש הזה עדיין יודע מה קרה בגרמניה בשנות ה-30. רק בגלל זה מגיע לו גראמי.