פרק ראשון: "תרנגול ללא רחמים"

כאשר בגיל שלושים וחמש התמניתי למשרת מנהל במחלקה הקריאטיבית של חברת בלזאק אינטרנשיונל, לא התרגשתי כלל - לא מהמשכורת ולא מהמשרד המפואר שהקצו לי, עם רהיטים בסגנון אר מודרן, ולא מהנוף הפנורמי של אתונה שנשקף ממנו. שימחה אותי האפשרות שניתנה לי לבחור בעצמי את העובדים שלי. קיוויתי להרכיב צוות משלי עם חמישה חדשים - קבוצה אנונימית בתוך הארגון, שתפיח רוח חדשה לא רק בחברה שלנו אלא בכל ענף הפרסום.

מיד עם קבלת התפקיד החדש פרסמנו בעיתונים ובמגזינים נבחרים מודעות שימשכו את הצעירים שעשויים לעניין אותי. כבר ביום המחרת קיבלתי קורות חיים של כמה מועמדים שהייתי אמור לראיין. במשך שבוע אחד ראיינתי יותר ממאה, ונגעלתי מהמאמץ העצום שרובם השקיעו כדי להרשים אותי ולהציג בפני את המובן מאליו: החינוך שלהם, התושייה שלהם, חריצותם וכישרונם.
אין לי כל ספק שלא מעטים מביניהם אכן ניחנו בכל התכונות הללו. אבל לאף אחד מהם לא היה המשהו הזה שחיפשתי, אפילו שאינני יודע להסביר מהו.

"אתה מחפש עובדים - לא אהבה!" העיר לי סמנכ"ל בלזאק, שועל ותיק בענף הפרסום. "קדימה, תשקול את הבעד והנגד ותחליט בהיגיון."

חצי שעה מאוחר יותר הביאה לי מזכירתי דף נייר ועליו תשע מילים בלבד, בכתב יד: "אני ההתחלה ואני הסוף. נראה אם יש לכם ביצים!" וחתימה בלתי קריאה בטוש אדום.
"מה עוד חדש!" אמרתי בגיחוך.

"חכה ותראה!" הזהירה אותי המזכירה. "היא התנחלה על הספה בחדר הקבלה ומתנהגת כמו בבית שלה! צובעת את הציפורניים - רק חסר שתחלוץ נעליים ותעשה פדיקור!"
"הכניסי אותה!"
במבט ראשון היא לא הפתיעה אותי בשום דבר לבד מגילה הצעיר. היא היתה נערה גבוהה, עם שיער משוך לאחור ועיניים פעורות עד כדי כך שגרמו לך להרגיש שהיא מתבוננת יותר לתוך עצמה מאשר על העולם הפראי שבחוץ. היא לא נראתה בת יותר משש עשרה.

"קסניה דוגאני!" והושיטה את כף ידה אחרי שנשפה עליה לייבש את הלק.
"סיימת בית ספר?"
"מסיימת."
"יפה. ספרי לי על עצמך."
"הכישרון שלי, הייתי אומרת, הוא לא במילים אלא בציור," הכריזה.
"שיהיה. אז הראי לי את עבודותייך."

היא נשאה עמה קיטבג נפוח, כמעט מתפוצץ. היא התכופפה והתחילה לחטט בתוכו. ציפיתי לראות מאות ואלפי סקיצות ורישומים של הקטנה, מבית הספר היסודי ועד היום, אך במקום זאת היא שלפה בלוק ציור וקופסה עם עפרונות צבעוניים.
"תגיד לי על איזה מוצר לפרסום מדובר ואני אכין אחת שתיים את הטיוטה."
"עד שאגמור לעשן את הסיגר שלי?"
זרקתי בה מבט מזווית העין.
"אפילו מהר יותר!"
לרגע לא עברה במוחה המחשבה שאולי אני סרקסטי. דווקא זה, באורח מוזר, קסם לי.
"המדובר במסע פרסום של וונדרברא, חזיות פלא," הודעתי לה והתאפקתי שלא לבחון את החזה שלה.
"יופי!" קראה ומיד התחילה לצייר בלהיטות. שמתי לב שהתחילה בפינה הימנית התחתונה של הדף החלק, ושהיא משתמשת רק בשניים שלושה צבעים.

רבע שעה מאוחר יותר היא הניחה את העיפרון הצבעוני, סקרה בגאווה את יצירתה והעבירה אותה לידי. לא ראיתי שם דבר מלבד הצטברות כתמים ירוקים כחולים ללא כל צורה וללא שום היגיון.
"מה זה אמור להביע?" שאלתי אותה.

"האם המטרה לתאר משהו בפרטים או לקדם את המכירות? אני מוכנה להתערב שכשנשים יראו את זה, הן ירוצו לחנויות לקנות בגדים תחתונים! קדימה! נסה את זה על הנשים בצוות שלך!"
מובן שלא היתה לי כל כוונה לממש את ההצעה של איזושהי קסניה דוגאני, ובטח שלא כשהיא באה אלי בצורה כל כך מחוצפת.
"אולי מספיק עם הניסויים," אמרתי לה בנימה אבהית, "ובכלל, את צעירה מדי לעבוד בהפקה. לכי ללמוד ציור - או כל דבר אחר שאת אוהבת - ובעוד חמש שנים תחזרי ונדבר."
"מה? אתה לא מתכוון להעסיק אותי?" הרימה את קולה ונראה היה שהפתעתה היתה גדולה מאכזבתה.
"ההפסד כולו שלכם," הכריזה ביובש והסתלקה מהמשרד ללא מילה נוספת.

באותו הערב השתרעתי על הספה ובהיתי בסרט אימה ישן בטלוויזיה. מילנה מופיעה בתיאטרון בהצגת הערב ובהצגת אחרי חצות, ומאוחר יותר תיפגש עם כל מיני שחקנים אוונגרדיים עם האף בשמים. היא אמורה לחזור רק לפנות בוקר.
לי נועדה פגישה עם לקוח חשוב בתשע בבוקר (בעל מפעל ליוגורט), ולכן אני חייב להיכנס מוקדם למיטה. אבל הבית היה כל כך שקט שבחרתי ליהנות מהשלווה.

עשרים דקות אחרי חצות נשמע צלצול שטני בדלת. פתחתי ומצאתי את עצמי עומד מול קסניה דוגאני. היא לא החליפה בגדים וגררה אחריה את הקיטבג המוכר שלה.

"הכנתי כמה דברים חדשים והבאתי להראות לך. נדמה לי שאני שווה הזדמנות שנייה," אמרה בקול כמעט מתחנן.
מעולם לא סילקתי מישהו שהגיע לביתי, אפילו לא רוכלים. הזמנתי אותה להיכנס. מזגתי לה טקילה אחת, ואז לקחתי מידיה את בלוק הציורים.

"ניסיתי להיות מובנת יותר..." הסבירה לפני שפתחתי אותו.
בהחלט. היא מילאה את הבלוק במאות רישומים של האקט המיני בכל הפוזיציות האפשריות והבלתי אפשריות. הדבר היחידי היוצא דופן בכל הדפים היו הפנים של הדמויות. הפנים שלה והפנים שלי.
באחת ההזדווגויות שלנו ראו אותי עומד בראש צריח הרוס למחצה, והיא - בתוך סירת מפרש שקורעת את הגלים. מה שגישר בינינו היה איבר המין הענקי שלי, שלכל אורכו היו תלויים פנסים סיניים, חזיות לייבוש ואפילו עטלפים. ולמרות כל אלה - זו לא היתה קריקטורה. הרמתי את ראשי וראיתי אותה מצפה לתגובתי, מוצצת בשפתיה קוביית קרח חלולה.

"האם את מודעת לזה," כמעט צרחתי, "שהחיים מעתיקים את האמנות?"
"אם רק יש להם אומץ," השלימה והתיישבה על הספה.
כאשר הרמתי את ראשי בפעם הבאה היתה השעה שלוש וחצי, והסכנה שמילנה תופיע פתאום גברה מרגע לרגע.
"הגיע הזמן שתחזרי לביתך הקטן," אמרתי לקסניה, מלטף אותה ברכות.

"זה בלתי אפשרי!" קטעה אותי. "הבוקר שחטתי את הורי, את סבתי ואת אחותי. איך אוכל לעצום עין עם הגופות האלה בחדרים הסמוכים?"
"אז תלכי לאיזשהו בית מלון."
"אני עדיין לא בוגרת. בקבלה מבקשים תעודת זהות."
"לא אמרת שסיימת בגרות?"
"קפצתי שנה. בפברואר אהיה בת שמונה עשרה."
"אבל עוד מעט אשתי תחזור!"
"או שתארח אותי או שאישן בפארק שממול, בקור כלבים הזה. אתה תחליט!" סיכמה בשלווה.

ככל שהמשכנו לדבר, כך מצאתי את עצמי לא במודע נבלע לתוך הטירוף שלה. ביקשתי שתאסוף את כל חפציה והובלתי אותה למרתף שהחשבתי כ"מקום פרטי. הכניסה אסורה" - כדי לשמר לעצמי, גם לאחר שנישאתי, איזושהי מראית עין של עצמאות, מין גחמה האופיינית לגיל ההתבגרות שמילנה כיבדה. נתתי לה שק שינה ישן שלי וקנקן שישמש לה כסיר לילה. היא קיבלה אותם בחיוך של הכרת תודה.

אסרתי עליה להשמיע הגה, כיביתי את האור וסגרתי את הדלת מאחורי. ארבע שעות מאוחר יותר (כשהתחלתי להטיל ספק בעצם קיומה בחיי), פתחתי את הדלת ומצאתי אותה בדיוק באותה התנוחה אלא שפטמתה השמאלית בצבצה מבעד לחולצתה הפתוחה למחצה.

"קומי והתלבשי! קדימה, נלך!" ציוויתי עליה.
"בוא, תשכב קצת," התמתחה בפינוק.
הורדתי אותה מהאוטו ליד בית קפה, בדרך לבלזאק. בשתים עשרה וחצי בלילה, שוב עמדה לפני הדלת. מילנה נעדרה מהבית, נסעה לצילומי חוץ של איזשהו סרט. בקיצור, אירחתי את קסניה בסתר שבועיים תמימים.

כבר מהבוקר השני לא הערתי אותה עוד ולא הוצאתי אותה החוצה. הייתי מוריד לה תרמוס עם קפה ואיזשהו מזון שהצלחתי להוציא מהמקרר מבלי שמילנה תשגיח. הקטנה הקפידה על חוק השתיקה. היא היתה מעבירה שתים עשרה ואפילו שש עשרה שעות מבלי להשמיע קול. אני ביקרתי אצלה בתדירות האפשרית, ואחרי שהיינו עושים אהבה היא היתה מראה לי את העבודה האחרונה שלה. היא ציירה בלהט, בדרך כלל את מה שראתה לפניה. אני חייב להודות שעל אף שזיהיתי מיד את צורת הרהיטים, הספרים וציוד הגלישה - הציורים שלה חשפו בפני ממד חדש ולא מוכר של העולם הביתי שלי. האם לכך מתכוונים כאשר מדברים על כריזמה?

קסניה נראתה מאושרת במצב זה של הסגר מרצון. עשרים מטרים מרובעים בקירוב מספיקים לה להעביר את כל חייה. הדבר היחידי שהטריד אותה היה גורל הגופות של קרוביה השחוטים.
"אני חייבת לצאת ולקבור אותם בגינה!" חזרה ואמרה יום יום בנימה מודאגת.
"את חוששת שהמשטרה תגלה אותן?"
"לא, זה מנהג מוסרי עתיק. גם אנטיגונה עשתה כך לאחיה."
"נכון, אבל היא לא הרגה אותו קודם!"
"אז לי יש מחויבות עוד יותר גדולה!"
השיחות הללו על הרצח, גם אם נראה שהיה בהן איזשהו היגיון, למעשה לא היה להן שום פשר. קסניה תיארה את הקורבנות כביכול שלה כאנשים אומללים ששקעו יותר ויותר בבוץ חיי השגרה וחיפשו ללא מודעות איזושהי ישועה.

"תבין," היתה אומרת לי, "אבא שלי היה שוטר מושחת. עם כסף שחור בנה לעצמו וילה והיה שולח את אמא ואת סבתא לטיולים במקומות אקזוטיים כדי שיוכל לבלות עם זונות. הן, אף על פי שידעו, קיבלו את זה ללא כל תלונה."
"ואת הענשת אותם?"
"לא, אני הצלתי אותם!"

הייתי יכול, נדמה לי, להבחין במדויק בגבול שבין האמת לשקר. קסניה אכן מאסה בבני משפחתה, ובוקר בהיר אחד פשוט ברחה מהבית. לא חששתי כלל מהאפשרות שיגלו אותי ויעצרו אותי על בעילת קטינה. אך הדבר שבאמת הפחיד אותי היה שמיום ליום השתוקקתי אליה יותר ויותר. דומה שהתחלתי להתאהב בה. שעון הזמן הנורא החל לערער את יסודות חיי הנישואים שלי, ואם יתפוצץ - יפרק אותם לגורמים.

בסוף השבוע הראשון החלטתי להיפטר מקסניה. אני גבר מסובך ולא אמיץ במיוחד, בדומה, כמדומני, לכל גבר יווני אמיתי - חוץ מהגיבורים של שנת ה 21* ושל תנועת ההתנגדות הלאומית.
האפשרות לבקש אותה ישירות להתפנות כלל לא באה בחשבון. היא היתה מסוגלת אפילו להתעמת עם מילנה כשווה עם שווה. משום כך הייתי חייב להרחיק אותה מביתי באמצעות תחבולה.
"בואי, נלך!" אמרתי לה יום אחד אחר הצהריים כשאשתי נסעה לבקר את אמה בסלוניקי. "נלך לקבור את בני המשפחה שלך!"
הכנסתי אותה למכונית. דחסתי בתא במטען, לפי הוראתה, שני אתי חפירה כדי לחפור את השוחות, ובהדרכתה מצאתי את עצמי לאחר מאמץ רב מחוץ לבית פרטי בעל מראה נובו רישי באנו גליפאדה.

חלונות הקומה הראשונה היו מוארים. היה נדמה לי שאפילו שמעתי קולות דיבור.

"כאן העברתי את גיל ההתבגרות המזוינת שלי!" אמרה קסניה וכמעט ירקה לרצפה. היא שלפה מצרור מפתחות את מפתח השער ומפתח דלת הכניסה. "נווה דוגאני", היה כתוב בשלט הקבוע בחומה. לאן היא לוקחת אותי, המפגרת הזאת? חשבתי כשחצינו את הגינה - להציג אותי בפני אביה השוטר?

נתתי לה לעבור כמה צעדים לפני, ואז פניתי בבת אחת לאחור והתחלתי לרוץ לעבר המכונית שלי. קפצתי פנימה, הדלקתי את המנוע ונעלמתי כהרף עין.

בדרך חזרה הסתבך בין גלגלי המכונית שלי איזשהו כלב. לפני שמרחתי אותו על הכביש הספקתי להסתכל בעיניו במשך שנייה אחת. לא היה בהן פחד, רק בוז. כשנכנסתי לחדר האורחים שמעתי את הטלפון מצלצל ומיהרתי אליו.
"אידיוט! מגיע לך לחיות את החיים העלובים שלך!" אמרה לי קסניה וטרקה לי בפרצוף.

שלוש שנים מאוחר יותר, מחקתי מזיכרוני לחלוטין את הפרשייה הזאת. בני החל כבר לזחול, אני מתקדם יפה בעבודתי בבלזאק (בעיקר כי ויתרתי על השאפתנות המוגזמת שלי), ומילנה מצאה מזור בכתיבת מחזות. ייתכן שלא הייתי נזכר כלל בקסניה דוגאני אלמלא פגשתי אותה לפני זמן מה באיזושהי ארוחת ערב חגיגית לכבוד יאני פרדאלי, צייר יווני, היחידי שהצליח בחו"ל בכוחות עצמו. קסניה היתה בת זוגו והוא הסתכל לה בעיניים במבט מאוהב. למזלי, ישבנו כמעט זה מול זה ומשום כך הייתי יכול להתבונן בסקרנות ובתדהמה איך היא אוכלת. אך כנראה לא הייתי די זהיר.
מעט לפני שהגישו את הקינוח, ההוא שלח לעברי את כף ידו. ראיתי שחסרה לו האמה.
"אתה בוודאי שואל את עצמך איך נעלמה האצבע הזאת? נו, ברור. נעלמה כשחפרתי את הקברים!"
קסניה פרצה בצחוק ולא הביטה בי עוד עד סוף הערב.