לקרוא את "המחוננים", ספר הביכורים של אסף ציפור, זה כמו לחטוף אגרוף בבטן. ועוד אחד. ועוד אחד. בסיפורים שלו שזורה ביקורת חדה, ארסית, כלפי מי שאנחנו, מה שאנחנו, כזאת שלא ניתן לטייח או לטשטש, בטח שלא להתעלם ממנה. "זה תמיד היה ככה. כולם מרמים את כולם כל הזמן, וכולם חושבים שיש להם זכות לרמות. כולם בטוחים שאם כולם מרמים אז אין ברירה, רק לרמות. וישנים מצוין. אין חשבון נפש" (205). למה להכחיש? כל אחד מהקוראים (הישראלים) יכול לזהות קצת את עצמו בספר ולא מדובר בדיוקן מחמיא במיוחד. להיפך. רוב הדמויות לוקות ברמה מסוימת של עיוורון עצמי, הכחשה מבחירה, או "פילטור" המציאות. ממש כמו המדינה בה אנו חיים: "'זאת בעיה שיושבת מדינה... שנורא רוצה להיות מדינה מערבית... באמצע המזרח התיכון...' אמר גור, מהורהר, 'יכול להיות שזאת הטעות. שאם היינו מסתכלים פחות על אמריקה כל הזמן ויותר חיים באיזשהו באלאנס עם המקום שלנו, זה לא היה ככה'" (160).
ככה זה אצל ציפור, האישי והציבורי מתערבבים כל הזמן. המקרה הפרטי, המובחן, המוקצן, מופרד מהכלל רק כדי להפוך לזכוכית מגדלת, לכלי דרכו ניתן להסתכל על עצמנו בצורה שלא ניתן להתחמק בה מהפגמים ומהשטחים המתים שלא נראים במראה.
ציפור לא שואל למה אנחנו לא מסוגלים להפטר מהשטחים המתים הללו או למה אנחנו זקוקים להם כל כך. ב- 15 הסיפורים הקצרים שמכיל הספר הוא מזקק את הישראליות של העכשיו, של אמצע סוף העשור הראשון של ה-2000. כל סיפור כמעט נגמר באיזשהו טוויסט שגורם לנו לנוע באי-נוחות, כאילו חטפנו איזו כאפה שהגיע משום מקום, למרות שכל מה שקדם לה, בדיעבד, היה אמור להכין אותנו לזעזוע הזה. ואכן כך, לפעמים נדמה כאילו כל הסיפור שהוביל לסיום היה בעצם הרמה להנחתה. כמו ב"הבנאדם שנהיה ממנו" שמסתיים בשתי כאפות, לא אחת. רק בסוף המונולוג אנחנו מבינים מיהי הדמות הדוברת, עם מי היא מדברת ומה מניע אותה להחשף בצורה כזאת ועדיין, עצמת הוידוי של הדמות מחרידה אותנו באופן בלתי נמנע.
כשרונו של ציפור ליצור דמויות מרוכזות בעצמן, מוקצנות, מוגחכות - כמעט פרודיות (אך לא קריקטורות) - ידוע. כמחצית מסיפורי הקובץ הם בעצם מונולוגים, כאלה שנופלים עלינו משום מקום כמו שהתרגלנו ב"חמישיה הקאמרית". גם קל לדמיין את קרן מור כדוברת ברבים מהמונולוגים. זה מוכר, זה חזק, זה עובד. כמו הדוברת ב"האופה האיטלקי" שרואה עצמה שייכת ל"מפלגת האנשים הנורמליים" גם "אם זה אומר שאני צריכה לפעמים לעצום עיניים ולהגיד שיש דברים שאני לא רוצה לראות בשביל לשמור על נורמליות, זה בסדר. רוב העולם חי כמוני" (35). כי מה בעצם רע בהכחשה?
דוקא על השאלה הזאת ציפור בוחר כן לענות. החידוש בספר והמקום בו "המחוננים" מעלה את הכתיבה של אסף ציפור לרמות חדשות הוא האילוץ להסתמך רק על מילים, רק על זרם תודעה, בכדי לספק לקוראים רגע של גילוי עצמי באמצעות המדיום הספרותי. אין כאן שחקנים, אין תנועות מצלמה, אין פסקול, אין עריכה. רק מילים. עם זאת, בספר יש הרבה שחקנים וכותבים ויוצרים, בין אם הם תסריטאים (כמו בסיפור החותם את הספר "דמות אב" שמחבר הרבה מהדמויות והמוטיבים שפגשנו מוקדם יותר) או עיתונאים (כמו מאיר ב"אני לא אוהב אנשים עם כסף"). כל הדמויות בספר מדווחות על המציאות ונצמדות לאיזושהי אשליה שממשיכה להתפרק להן שוב ושוב. מה שמסביר את הסתירות שהדמויות הללו מכילות ואולי גם ואקום מסוים שהן חיות איתו..
רגע מחונן
אין ספק שהסיפור על שמו קרוי הספר "המחוננים" הוא החזק בקובץ - הנוקב והעמוק מכולם. רוחב היריעה שלו מאפשר לציפור לתת לדמויותיו עומק שלא מתאפשר במונולוגים המחודדים והדיאלוגים מלאי ההבחנות בסיפורים הקצרים. העיסוק במצוינות ובינוניות, בפשרות ובתחושה ש"גנבו" לדמויות שלו את החיים חוזר על עצמו שוב ושוב. ציפור גם מרבה לעסוק בקולקטיב באופן בו יחידים מתנהלים בתוך קבוצות במיוחד בשלושת הסיפורים הארוכים בקובץ "גיימרים", "בתיאטרון" וכמובן "המחוננים" אבל בשניים הראשונים משהו פחות מהודק, פחות מעובד מאשר בדרמה שמציג זה שעל שמו הספר. באותו סיפור מדויק, כל אחת מהדמויות מתפרקת ונבנית מחדש כחלק מהדינמיקה בקבוצה גם כשהן עומדות מול עצמן ובוחנות עצמן בחוסר שביעות רצון. לא כולם שם מחוננים או חריגים, חלקם אפילו קונפורמיסטים שרוצים לא להתבדל, אבל ההבדלות וההבדלים נכפים עליהם כל פעם מחדש כולם ממשיכים לקטלג, להיות חלק מעקרון במערכת. עקרון שמקיים ומחייב איזושהי אשלה של דמיון ושל קונפורמיזם. וכן, גם של אשליה.
אז למה אנחנו מתקשים כל כך לותר על האשליה אם שוב ושוב היא נחשפת כפריכה כל כך? ויתור עליה אולי יגרום לכך שהכל יתפורר. אולי בלעדיה הדמויות (ואנחנו?) ישארו ללא צידוק להתנהגותם, להווייתם. שכבת האשליה פרושה מעל חיי הדמויות (וחיינו?) כמו כיסוי שמשיכה קלה פורמת אותו ומשאירה את לובשו חשוף. ציפור משחק וחותך במרקם בין האשליה וה"מציאות" באבחות חדות כמו אזמל שחותך בעור. אין פלא שהדמויות שלו חיות את ההחמצה, את הפוטנציאל הלא ממומש בכל רגע של בחינה עצמית. בגלל זה קל יותר לעצום עיניים. בגלל זה אנחנו צריכים את הכיסוי, גם אם הוא פרום ועומד להקרע.