מזל, סרטן

דמיינו את עצמכם על ערש דווי. אומרים שהמוות מוציא מאיתנו דברים טובים. שסכנת החיים, הפחד מהאובדן והעצב גורמים לנו לזנוח את האגו ולתת תשומת לב לדברים החשובים. אם זה נכון, וכנראה שזה נכון, ג'ייד גודי גילתה בערוב ימיה שהיא מחשיבה את עצמה כפוטוגנית.

הסיפור הזה מלא בקורבנות. ג'ייד גודי בת להורים נרקומנים, יצאה מהאנונימיות בגיל 21 כשהצטרפה ב-2002 לעונה השלישית של "האח הגדול" הבריטי. למרות (או אולי בזכות כך) שהיא השאירה רושם של בעלת מנת משכל קטנה משל ג'סיקה סימפסון, וכמו קלישאת ריאליטי טיפוסית גודי הסתערה על כל אופציות הסלבריטאות שניתנו לה כשהודחה מהעונה; סלון יופי, בושם, קלטות כושר ואוטוביוגרפיה, וטור שבועי למגאזין "Now". היא המשיכה את הקריירה בכך שילדה שני ילדים לפליט ריאליטי בשם ג'ף ברייזר, ולבסוף פגשה את ג'ק טוויד הצעיר ממנה ב- 6 שנים, התאהבה בו ונכנסה יחד איתו ל-"Celebrity Big Brother" . מערכת היחסים שלהם תוקשרה כמו ירידת המניות של "אנרון": הוא בגד בה, היא נפרדה ממנו ולכלכה עליו, הם חזרו, הוא נאשם על תקיפת נער בן 16 ונאסר, והתקשורת הבריטית חוגגת.

בשנה שעברה גודי התחילה צילומים של הגירסה ההודית ל"אח הגדול", אבל יומיים בלבד אחרי תחילת העונה היא נאלצה לפרוש, אחרי שקרה מה שמביא אותנו לסאגה הנוכחית - אובחן אצלה סרטן בצוואר הרחם. גם הבשורה תוקשרה, ובשידור חי. היום, 6 שנים אחרי שהתפרסמה, וכמעט שנה אחרי שכל שלבי המחלה שלה הונצחו באופן הכי בוטה שנראה אי פעם, כולל ההתקרחות ואיבוד המשקל, גודי טוענת שהחיים שלה מעולם לא היו יפים יותר.

אין פה סיפור אמיץ על מאבק של אישה במחלה הנוראית מכל. יש פה אגו, גסיסה כואבת וסדר עדיפויות מוזר, ויש לומר מגונה. במטרה להשאיר לילדיה צוואה של מיליון ליש"ט (מטרה שאמורה להצדיק את ההתרחשות הביזארית כולה), גודי וטוויד החליטו להתחתן ומכרו את זכויות הצילום של החתונה לכל המרבה במחיר. מגאזין "OK", למשל, שילם להם 700 אלף ליש"ט רק בעבור צילומי סטילס. גודי, כמובן, מצדיקה את מעשיה בכך שצוואתה היא להשאיר לילדיה מיליון ליש"ט, אבל היא לא חשבה על כך שבעצם נישואיה לטוויד היא נותנת תוקף חוקי לכך שילדיה יחיו בחזקתו של פושע בן 21. זה כנראה פחות חשוב. וכשהיא, אימה ובן זוגה משתפים פעולה עם התקשורת במקום לנצל כל רגע אפשרי ביחד, חייבים להרים גבה.

הסיפור הזה מלא בקורבנות. המוות שלה לא פחות אפל מזה של האנטר ס. תומפסון שירה לעצמו בראש, או משל אליוט סמית שדקר את עצמו בלב. ובניגוד לפרטיות שהשניים האחרונים חפצו בה, נראה כאילו ג'ייד גודי כמעט וביקשה את המחלה הנוראית הזאת. אחרת פשוט אי אפשר להסביר איך היא מצליחה לנצל אותה טוב כל כך. מסכנים הילדים. ממוות כזה אי אפשר לברוח. הוא מתנוסס בציניות על שלטי חוצות.

גם התקשורת יצאה קורבן. ג'ייד גודי החליטה לשים את עצמה בטופ של סדר היום, וצהובוני בריטניה ומהדורות החדשות כאחד קנו את האייטם הלוהט כאילו הוא היה קילו פטריות כמהין בסייל. אגב, אפילו איש יחסי הציבור שלה קם נגד האקסהיביציוניזם הקיצוני הזה, אבל זאת לא הקשיבה לו. יש לה מטרה. והתקשורת, שבדרך כלל מככבת בתפקיד הצורר בסרטים הגרועים האלה, הפעם יצאה פראיירית, חסרת כל שיפוט וחסרת יכולת השפעה. ג'ייד גודי אולי חולה סופנית, אבל יש לה מספיק כוח בידיים כדי לתפוס את התקשורת בביצים עד זוב דם. והיא עשתה זאת.

הכותרות מעולם לא היו עלובות יותר. מהגרוטסקיות של "השפתיים של ג'ייד המעורערת הפכו לכחולות" ו"גודי איבדה ראיה בעין אחת", לחינניות של "גודי עושה מס' 2 בפעם הראשונה מאז הניתוח". וכל זאת בזמן ששיעור האבטלה בבריטניה לא ידע ימים גרועים מאלה, וכנראה שעוד יש נושאים בוערים יותר לכתוב עליהם. ג'ייד גודי נוצרה מהטראש של המדיה, ועוד רגע היא תמות בהנהגתו. אחרי שהסאגה תיגמר (זה בטח ייקח כשנה. מלבד הלוויה, הראיון האחרון של גודי וצילומי הגופה שמישהו יצליח להגניב, יישארו לנו גורלם של הילדים ומעצרו המתעתד של טוויד לאחר השימוע הבא שלו), במידה ולמישהו יהיה את השכל לקום ולומר את זה, התקשורת הבריטית תאלץ להתמודד מול משבר זהות ומוסר גדול יותר מזה שהיה אחרי מותה של דיאנה.

ואחרון הוא הציבור. האם הבריטים באמת דואגים לשלומה של גודי, או שמדובר בעם שלם שמחכה לראות איך תיגמר הדרמה? הרשו לי לתת רמז – כולנו יודעים איך הסרט הזה הולך להיגמר, וגם לא צריך תואר בביוכימיה כדי לנחש, פחות או יותר, איך העלילה תתפתח לקראת הסוף; איבוד ראיה טוטאלי. הזיות. עוד גידולים. עוד ניתוחים. איבוד תחושה בגפיים. גרורה אחת נוספת. ניתוח חירום. כמויות בלתי נתפסות של משככי כאבים. איבוד יכולת הדיבור. קריסת מערכות חיוניות. האטת קצב הלב. נשימה כבדה. נשימה אחת אחרונה. ילד בן 5 וחצי וילד בן 4 וחצי נשארו בלי אמא. אין שום דבר אצילי או דרמטי בסרט הזה.