קראו את הפרק הראשון של "ביוגרפיה של בן יחיד"

תמיד אמרו לי שאני בן יחיד, שאני מתנהג כמו בן יחיד, ומאוד לא אהבתי את האמירה הזאת. לא הייתי יחיד, יש לי אחות, הדסה, ולא היה לי נעים שכאילו דוחקים אותה החוצה, כאילו היא לא ממש שייכת. בעיני היא היתה שייכת, ועוד איך; אהבתיה, וכל מי שאהוב גם שייך. "אתה לא מבין, היא בת ואתה בן, בן, הבנת?"
דליה, זוגתי לגן הילדים, היא שגילתה לי בפעם הראשונה: "נכון שאתה בן יחיד?" "לא, מה פתאום, יש לי אחות." "אתה לא יודע" - אמרה - "ההורים שלי יודעים יותר טוב ממך והם סיפרו לי." מאז אינני סומך עוד על הסברים הגיוניים, גם אם הם נתמכים בעובדות ובנתונים.

עד היום לא לגמרי ברור לי אם הכוונה היתה להדגיש את זכרותי או את יחידותי או את החיבור שביניהן. ואולי הכוונה היתה למשהו אחר - לעובדה שנולדתי לעת בלותה של אמי. בל?דתה אותי, היא היתה כבת ארבעים, ובימים העמלניים ההם לא הביאו ילדים לעולם בגיל ארבעים, בוודאי לא ציפו מאישה חלושה וידועת חולי כאמי להביאם. והנה, דווקא היא, ומה הפלא אם מיום שהגחתי מרחם התייחסו אלי במשפחתי כאל הפתעה רבתי, שלא לומר התגלות, שלא לומר נס. לא רק אני אהבתי את אחותי, גם הורי אהבו אותה, מאוד. אני יודע שקל לעורר מתיחות ולחרחר מדנים במציאות של בן מועדף יותר ושל בת מועדפת פחות. לא במשפחתנו.

אמנם פעם נעצה אחותי מזלג בזרועי, היא כעסה עלי מסיבה שנשכחה ממני, אבל זה קורה גם במשפחות הכי טובות, ומשפחתי היתה הכי טובה. הדסה קינאה לי ולא קינאה בי. היא פרגנה וגוננה ואף פעם לא התלוננה, כך הרגשתי אז וכך אני מרגיש עד היום, והיום ביתר שאת. הדסה היתה ילדה מחוננת, קפצה פעמיים כיתה, כתיבתה שובת עין ודיבורה שובה אוזן, גם היא הכירה בערכה, והיה לה די ביטחון עצמי כדי להכיר בנס הלידה המאוחרת ולהשתתף בהעצמתו.

כילד לא זיהיתי בה סימנים של עלבון וטינה, ואילו במרוצת השנים דווקא היא מלמדת תמיד זכות על אמא ואבא, כאשר האני המפונק שלי מנסה למצוא בהם דופי. הדסה היא הסנגורית הגדולה, ומבחינתה הם היו מושלמים - הס מלקטרג. היו לה, לאחותי, כל הכשרונות והכישורים. לדעתי היא יכלה להיות שרת חינוך הרבה יותר טובה מבנות מינה המוכרות לי, גם יותר טובה ממני, אבל לא היתה לה אמביציה. היא היתה מורה ונשארה מורה מופלאה, עד צאתה לא מזמן לגמלאות, כי מעשרה קבין של שאפתנות שירדו למשפחתי, אבא שלי ואני נטלנו את כולם ולאמי ולאחותי לא נשאר. אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי להרגיש בפולחן האישיות שהתחולל סביבי. אני כן זוכר שלא התפעלתי במיוחד מ"היא בת ואתה בן" - לא במובן המגדרי הפשוט ולא במובן המדרגי המורכב, ובלבי לעגתי לדודות שלי שהתחנפו אלי, ולעצמי אמרתי - "בת, בן - מה זה כבר משנה." כבר אז הייתי פמיניסט. הייתי פמיניסט מב??טן, הרבה לפני שהפכתי פמיניסט מדעת. כבר אז כאילו ניחשתי שנשים גדולות ימשלו בי, ינהלו לי את החיים ויטביעו אותם בחותמן, ורק מפניהן אתיירא. ובמחילה, אם אני בן יחיד משמע שגם אחותי היא בת יחידה, וזה בעצם השוויון בינינו. הדסה היתה ילדה בת שלוש–עשרה כאשר נשלחה ללמוד בסמינר למורות ולמורים בקיבוץ גבעת השלושה. הילדה המחוננת שקפצה כיתות מצאה את עצמה פתאום רחוק מהבית.

בימים ההם של ערב מדינה וסכנת נפשות בדרכים, גבעת השלושה והמושבה רחובות, מושבת הולדתנו, היו שתי פלנטות מרוחקות זו מזו, כל נסיעה לשם ומשם לכאן היתה הרפתקה, ורק לעתים רחוקות מצאה הדסה את דרכה הביתה. כך נשארתי לבדי בבית, מטופל באבא ובעיקר באמא - בן יחיד, אם ארצה ואם אמאן. לא אהבתי את "הבן היחיד" הזה גם משום שלא לגמרי השלמתי עם הסופיות של ההרכב המשפחתי שלנו. לא פעם שיחקתי בחלומותי, ואספתי אל חיקנו עוד ילד או שניים, אם כי כאשר התבוננתי באמא שלי, ידעתי אל–נכון שממנה לא יבוא עזרי. לו? זה היה תלוי בי, דווקא הייתי מעדיף ילדה או שתיים, כדי שיהיו לי עוד אחיות דוגמת הדסה הטובה והמיטיבה, וכדי שבכל זאת אשמור על מעמדי המונופוליסטי - לא רע בכלל. גם לא היה לי אכפת שהרוב המתגבש בביתנו יהיה נשי, וכך אנציח מצב של מיעוט; כמיעוט הרגשתי תמיד בבית. אלא שלא בי היתה ההתרחבות תלויה, אפילו לא בהורי שמיצו מצדם את הכושר ללדת ולהוליד. אני, לעומתם, לא מיציתי את כושרי לחלום. כל חלומותי לפני.

אמי נראתה לי אישה זקנה מיום שנפקחו עיני לרווחה. לכל הילדים האחרים בגן ובבית–הספר היו אמהות צעירות, ורק אמא שלי דמתה לסבתא תשושה. גם לא בדיוק הבנתי איך עמד לה כוחה ללדת אותי בגילה המאוחר. אני, כנראה, תוצאת מאמץ של הרגע האחרון, רגע לפני שננעלים שם שערי פריון. זכורים לי היטב ביקוריה של אמי בבית–הספר, אני מתבייש לומר עכשיו שהתביישתי בה אז, כי הייתי בטוח שכל הילדים רואים בדיוק מה שאני רואה; אבל היא לא היתה האמא שלהם, היא היתה האמא שלי, רק שלי, ולך תסביר לכל החברים שלך שהיא האמא הכי טובה בעולם גם אם לא רואים עליה. יכול להיות שכבר אז ולא רק עכשיו התביישתי בעצמי על בושתי, קשה לי לזכור.

על אמי ריחמתי ואותה אהבתי. את אבא שלי פשוט הערצתי. ככה זה: את הקרובים ללב - אוהבים, ואת הרחוקים מהעין - מעריצים. הפרזתי לאין שיעור בחשיבותו ובמשמעות תפקידו. בעיני הוא היה גם אבא מושלם וגם "איש חשוב" מאין כמוהו. הייתי אפילו בטוח שהוא ולא אחר הוציא את עמנו משעבוד הבריטים לגאולה ולעצמאות. לנו בימים ההם לא היה רדיו משלנו, ידנו לא השיגה.

בכ"ט בנובמבר 1947 עלינו במעלה הרחוב כדי לעמוד תחת חלונו של רופא המושבה, ולהאזין לשידור מעצרת האומות המאוחדות שמחליטה בחיוב או בשלילה על חלוקת הארץ. רק לרופא, בכל השכונה, היה אז מקלט רדיו, ורבים השכנים שנאספו שם בחצר לשמוע את הבשורה. המתח היה עצום, האוויר רטט, ואפילו הברושים הזדקרו כדי להיטיב את שמיעתם. הגיע זמן הספירה - יס, נו?, אב?סטיין; מדינה אחת כך ומדינה שנייה אחרת. אבי החזיק בפנקס ורשם בקפדנות את כל התומכים והמתנגדים והנמנעים. האחריות הכבדה ניכרה בפניו. איש לא העז לפצות פה ולהפריע לו במניין הקולות. עכשיו הכול היה תלוי רק בו, ברישומיו ובפנקסנות הגורלית שלו. אם אבא שלי יטעה, לא תהיה עוד לעמנו תקנה. אם קול אחד, רק קול אחד, ינדוד בלי משים מטור לטור - זה הסוף שלנו. כל שכנינו, חסרי אונים, תלו את מבטם בשפתי יעקב שריד, אין בכוחם להשפיע, רק הוא, מנהל בית–הספר של המושבה, מסוגל לקבוע לכאן או לכאן, הכול נהיה בדברו ויהיה.

ההצבעה נסתיימה. אבי הגביה את משקפיו אל מצחו, עשה חשבון של כל הבעדים והנגדים, כחכח בגרונו, וייתכן שכילד מעריץ בלבלתי אז בין התרגשות לחלוחית של יהודי מפולין ובין כובד ראש של אבא ומורה בארץ ישראל; לא יכול להיות שאבי מתרגש. הוא הזדקר כברוש ואמר - ניצחנו; אבל אני ידעתי שזה היה ניצחונו. לימים התקוממתי כאשר זיהיתי את הניסיונות התחבולניים של בן גוריון לגנוב לאבי, בדרכי עורמה אופייניות, את הניצחון האישי שלו.

אשוב ואצהיר: כל העסק הזה עם "הבן יחיד" לא מצא חן בעיני. יותר משנועד לקבוע עובדה משפחתית, הוא בא להעיר על דרך התנהגות: "הוא מתנהג לו כמו בן יחיד; מה הוא חושב לעצמו." את הנקודה הזאת הבנתי לעומקה כאשר התחלנו ללמוד את סיפורי המקרא, והגענו לסיפורם של יוסף ואחיו.

האם רק יד המקרה רשמה לו ולי אותו השם - שאלתי את עצמי בכיתה ב', והשאלה הזאת העסיקה אותי ימים רבים. והנה, יוסף זה, כעובדה, איננו בן יחיד; יש לו המון אחים, וזה לא ממש עזר לו. אבא שלו, יעקב, אהב אותו במיוחד, והרושם הברור שהעדיף אותו על פני כל הבנים האחרים. האם רק יד המקרה רשמה לאבא של יוסף ולאבא שלי אותו השם, יעקב? וכך נוספה שאלה על שאלה, שגם אותה החבאתי בתוכי: אתם רוצים להגיד לי שהמקרה השרירותי בלבד נתן גם לאבי וגם לי את שמותינו? בהחלט יכול להיות שיוסף, הוא עצמו, אשם במוצאות אותו, וכל החלומות המעצבנים שלו על האלומות שמשתחוות ועל הכוכבים שמשתחווים הם ש??כ??רו לו את הבור. יהיה האשם אשר יהיה, יוסף הוא שמצא את עצמו, לבדו, בבור העמוק ולא אף אחד אחר.

ואלמלא עברה שם בסביבה אורחה של בדווים מן הזמן הזה וישמעאלים מן הימים ההם, הוא לא היה ניצל. הסוף הוא טוב, אבל גם סוף טוב לא יכול להעלים את העובדה, שהאחים של יוסף מכרו אותו, והם עוררו בי כילד סיוטי לילה. הייתי מתעורר בבעתה ולפעמים בצעקה, והייתי מודה ביני לבין עצמי שיש גם יתרונות למשפחה קטנה, בלי אחים רעים כאלה. דבר אחד בטוח: אמא ואבא שלי ואחותי לעולם לא ימכרו אותי, למרות שאני עולה להם מעת לעת על העצבים. כילד של סיפורי המקרא, נכמרים רחמ?י על יוסף בן יעקב: לו? גם לו היתה אחות כאחותי, הוא לא היה מושלך הבורה ולא היה נמכר. כל זה קרה לו, כי לא עמדה לו שם הדסה.

לי אין ספק: היא לא היתה נותנת לזה לקרות. לפעמים די באחות אחת שתתייצב ותגער, וכל האחים, נבהלים, יסורו למרותה. אחות גדולה הכי מזכירה אמא, ועם אחות קטנה מוכנים לחלק את הכותונת. במחשבה שנייה העליתי בדעתי שאולי ההתנסות של אחי יוסף לא היתה אחרי הכול כה מבעתת. יוסף כמעט לא הספיק להיות בתחתיות הבור, ועל כן גם לא הספיק לעמוד על יתרונותיו. מה שרואים מבור לא ממש רואים ממקום אחר: רואים פיסת שמים כחולה והיא כל–השמים; רואים ענן קטן, מתי בפעם האחרונה היתה לנו הזדמנות להתרכז בענן קטן אחד; רואים כוכבים שלוקחים אותך הכי גבוה, ורואים ציפור שלוקחת אותך הכי רחוק.

בבור, גם השמיעה מתחדדת, והיא מתיידדת מיד עם הסביבה. פתאום שומעים צחוקים ממרחקים ושומעים קולות בכי מחוקים, כל אותם דברים שכבר לא מתאמצים לשמוע בדרך כלל, וכל הזמן נדמה לך שאתה שומע צעדים. לכן, מי שמקבל על עצמו להעלות בעל חלומות מהבור, לא עושה לו טובה כזאת, כי הוא שולל ממנו את היכולת לראות ולשמוע דברים מיוחדים, לדמיין ולהזות. סיוטי הלילה של בן יחיד כתוצאה ישירה מסיפור הבור הם כאין וכאפס לעומת סיוטי הלילה של ילדותי כתוצאה מסיפור העקדה. שמתי לב שאלוהים, בכבודו ובעצמו, מבין היטב את המשמעות המפחידה שנודעת למעמד הבעייתי הזה של "יחידו?ת".

מה היתה שווה כל העלילה הזאת בארץ המוריה, אלמלא יכול היה אלוהים לצוות על אברהם לקחת "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק..." בנסיבות האלה מי בכלל רוצה להיות "יחידך". אם אברהם, אבי האומה, שהוא כמו ראש ממשלה, מסוגל לקחת סכין ולשחוט את הבן שלו, מה יגיד אבי יעקב שהוא רק מנכ"ל משרד החינוך. אמנם היתה לי הרגשה שאבא שלי, שלא היה מסוגל למחוץ ג'וק משוטט, למגינת לבה הגמורה של אמי, גם לא יהיה מסוגל לשחוט אותי, אבל מה לא עושים אנשים חשובים למען המדינה; אז אולי לא ממש לשחוט, ובכל זאת להוכיח בדרך כלשהי את נאמנותו המוחלטת לממונים עליו - ואני הקורבן.

מיום שעמדתי על דעתי, וזה היה מאוד מוקדם, ידעתי שאבי הוא מפא"יניק שרוף, שרוט, והשרופים האלה צריך להיזהר מפניהם, הם עלולים לשרוף. כל הצרות והמועקות האלה היו נחסכות ממני, כמובן, אלמלא זכיתי להיות בן יחיד. מכל מקום, כבר אז אמרתי לעצמי שמוטב היה לסיפורי המקרא בלי כל סיפורי האימה המצמררים, שרק גורמים למורים ולהורים לשקר ולילדים שלהם להרטיב.

ואם כל הסיבות עד כה לא הספיקו, אז יש עוד סיבה טובה לרתיעה שלי מהמצב שנקלעתי אליו שלא באשמתי - מצבו הבלתי–נסבל של בן יחיד. אמא שלי, אישה מוכשרת, משכילה, היתה מורה מעולה. כאשר קפץ עליה ההיריון המאוחר שלה, שלי, שבימים הרחוקים ההם היה עוד יותר מאוחר ובלתי–צפוי, היא החליטה לעזוב את הכול, לפרוש מההוראה, ולהתמסר אך ורק לגידולו של בן הזקונים. כזכור, בת ארבעים היתה אמי בל?דתה, לבה חזק ונפשה חלשה, וקשה להסביר את החלטתה להביא אותי לעולם באיחור כה רב אלא בבדידותה; זה ההסבר שלי. אני רק רוצה לקוות שהיא לא העבירה אלי את הבדידות שלה כמחלה תורשתית.

אמי התנזרה מכל עבודה זרה ועבדה רק אותי, במשרה מלאה, ידיה היו מלאות בי, כי היא היתה סמוכה ובטוחה שנתכנו ליילוד עלילות, וכדאי להשקיע בו כל מה שניתן ויינתן. כבר הרבה שנים יש לי תהיות על טיב ההשקעה שלה, אך בכל מקרה לא הייתי מאחל לאף אחד להיוולד כבן יחיד עם כפית כיסופים של אמו בפיו. כל החיים אתה סוחב את שק הציפיות הזה על גבך והוא כבד. ואם כבר מדברים על שק כבד, אז איפה אבא בכל המסע המעומס הזה, איפה הוא. אמא ואני סוחבים את החבילות, היא מעמיסה עלי ואני מעמיס עליה, אבא יכול לעזור, ואבא איננו.

אמא מקדישה לי את חייה, אני מקדש לה את ציפיותיה, ואילו חייו של אבי קודש לאומה. חלוקת העומס הזאת נראתה לנו נכונה, מכל מקום היא מעולם לא עלתה לדיון מחודש. את אבי המשפחה הפקדנו מדעת כשומר על החומה, וביתנו נותר מבצרנו, אפילו סדק לא נ?בעה בו. אבי הפרטי נמסר לכלל, ומעולם לא עלה בדעתנו לבקש אותו בחזרה. אמי, בלי ערעור, התמידה במלאכת הבית, ואבי, בלי ערעור, מעולם לא עשה לביתו. דור–דור ודרישותיו, דור–דור ומושגיו, וחוץ מזה צריך לזכור שאבי גם הוא היה בן יחיד, והיתה לו אחות יחידה, שנלקחה כאישה צעירה על–ידי יימח שמם למחנה ההשמדה ומאז לא נודעו עקבותיה. אני תוהה איך לא ציינתי קודם, כבר בהתחלה, את הפרטים האלה שמסבירים הרבה דברים.

אם מישהו משלה את עצמו להאמין שבן יחיד מלקק רק דבש מפנכת אמו, אז יש לי חדשות בשבילו וגם דוגמה יש לי: יום–הורים היה מהימים השחורים. אמא שלי כיתתה את רגליה הצבות כדי לשמוע מה המורים אומרים על בנה, איך הם מסכמים את השליש. ובכל פעם - אותה התרחשות, אותה פורענות; תמיד יגורתי ותמיד היא באה: "יוסי הוא התלמיד המצטיין שלנו" - חיוו המורים את דעתם המלומדת - "אבל יוסי הוא לא כל–כך בן אדם." אמי היתה הרוסה, קיוותה לטוב וקיבלה את הרע.

אני לא העזתי לערוק, הייתי כמשותק, חיכיתי בבית לשובה של אמי כמי שממתין בהכנעה לריצוי הדין; יום הדין הנה הוא בא: אמי, אמי, למה זה מגיע לי. והיא שבה, ובלי הקדמות היא מיד סטרה לי על פני, סטירה ועוד סטירה, מטח של סטירות ומהלומות על חזי, וכאילו כדי להשתתף אתי בכאב - גם על החזה שלה. גם בה האשם. מה אני אשם שהיא החליטה לעזוב הכול ולהתרכז בי; מה אני אשם שציפיות גבוהות מדי הן חרב פיפיות חדה: הן מפתחות והן גם חותכות. לאחר המכות באו ההנמקות: "מה זה כל–כך חשוב שאתה תלמיד טוב, הרבה יותר חשוב לאבא ולי שתהיה בן אדם. מתי אזכה לשמוע שאתה גם ילד טוב, מתי?" תמיד הבטחתי לה שאשתפר, ואפילו התכוונתי, באמת שהתכוונתי.

לעצמי נשבעתי בלילות, שמעתה ואילך אהיה ילד שעשועים של מורי ומורותי, לא אעיר, לא אתווכח, אצביע יפה, אחכה לתורי, ובעיקר - לא אתבע עוד צדק לכול. מעכשיו אני תלמיד מהשורה, מקפיד כל הזמן על שורה ישרה, ולא מקלקל אותה בצעד קטן קדימה. מאז הימים השחורים, ימי–הורים מקוללים, אני מחויב לתיקון עצמי - מסע ארוך ומאומץ אל תוך חיי. ויש שיפורים, בהחלט. בסוף עוד אהיה לגמרי משופר. לפעמים אני עדיין משוחח עם אמי אי–שם ואומר לה - אמא, תודי שאני מתקדם, היטבתי את דרכי, כבר בקושי רואים עלי שאני בן יחיד.

היחידים שיחידותי הייחודית והמיוחדת לא עשתה עליהם שום רושם היו הילדות והילדים, חברותי וחברי לגן ולבית–הספר. ולמה שיתרשמו - אם גם הם, כל אחד לחוד, בנים ובנות יחידים ומיוחדים להוריהם בזכות עצמם ובזכות אבות ואמהות. מדינה צעירה עובדת את צעיריה כאילו היו אלילים קטנים; העתיד שלה ושלהם הוא עתיד משותף, וכל מי שלא שייך לעתיד הוא דור המדבר, זמנו עבר.

אני זוכר היטב איך בפעם הראשונה נפלתי משמים. הייתי בן ארבע, בגן של רבקה, ומילד מפותח ומחונך בן ארבע אין מצפים שיעשה קקי במכנסיים. אבל זה קרה, ולא ידעתי באותו רגע לאן אוליך את בושתי. על הגן נפלה תדהמה כללית - יוסי עשה במכנסיים.

ברחתי בלי לדעת לאן - על נפשי ברחתי. הילדים רדפו אחרי עד קצה החצר, וביזו אותי. המצב במכנסיים החמיר והצחוק גבר, ילדי הגן לא יחמיצו הזדמנות כזאת, ולטרפם לא יניחו. רצתי ורצתי עד שנפלתי: זאת היתה אחת הנפילות הקשות והמכאיבות של חיי. רבקה הגננת הגיעה סוף–סוף והרימה אותי; הייתי מעולף. אפילו לא בכיתי מרוב תשישות ובדידות. דווקא עכשיו אני לגמרי לבדי.

איפה אמי ואיפה אחותי, ועל אבא לא שואלים איפה הוא, כי לא מקובל אצלנו לשאול. לא היו בגן בגדים להחלפה, אבל היתה בגן בובה גדולה שעמדה בבגדיה. רבקה, בתושייתה, הפשיטה אותה והלבישה אותי. זאת היתה שגיאה נוראה מצדה; מוטב היה לו השאירה אותי רחוץ ועירום. בין ילדים וילדות בני ארבע, היה לעירום סיכוי להתקבל בטבעיות; לבגדי הבובה לא היה שום סיכוי: הילדים סבוני גם סבבוני וקראו בקול גדול - "יוסי הבובה, יוסי הבובה" - ואז ביקשתי את נפשי להיעלם - לעוף או להיבלע.

עכשיו גם הייתי על סף בכי, אין לי כבר כוח להתאפק. שנים רבות אחר–כך רדפו אותי ילדי הגן שהתבגרו בינתיים ונבחרו לכנסת; הייתי ניעור בבהלה ובודק אם הפיג'מה שלי נקייה ויבשה. לא אני אחמיץ לקח שניתן להפיק מכל התנסות, לא אני. וזה הלקח שהפקתי אז: לעולם, לעולם לא אהיה הבובה של איש, וגם אם אעשה שוב במכנסיים תמיד אזכור שאני בן יחיד ולא תינוק בכיין. תשכחו מזה: אני לא הבובה שלכם.

בחורף אתה לומד מהספרים. בקיץ אתה לומד יותר מהחיים. הקיץ שולח אותך החוצה - אל החופש הגדול, סוף–סוף. בקיץ אתה נפטר מהמורים, וגם מההורים אתה עושה מאמץ גדול להיפטר.

במקרה שלי, דווקא ההורים, בעיקר אמא, עשו מאמץ גדול להיפטר ממני. גם לאמא מוחלטת כמו שלי מגיע פעם בשנה לשאוף רוח. והרי בדיוק לצורך התרחקות לרגע קיימים קרובים, דודים ודודות, והם גרים במרחקים, בדרך כלל באזורים הכפריים, וזה טוב לילד להימצא בחיק הטבע, לתפוס צבע, להבריא ולהתחשל, ואמא תוכל לומר לעצמה - ברוך שפטרני מעולו של זה (הזה הזה הוא אני) לכמה שבועות. לכן, כל חופש גדול הייתי נשלח לדודה סונקה או לדודה חיה או לדודה רבקה או לדודה ציפורה או לדודה בלה או לדודה יקירה או לדוד יוסף, כולם אחים ואחיות של אמא שלי.

החופשות האלה היו חופשות מופלאות, אבל הן אף פעם לא נגמרו טוב, משום–מה. הכול התנהל למישרין ולהנאה, עד שהכול השתבש והתקלקל, וכך התגלגלתי מדודה לדודה ולדוד, עד שנגמרו הדודים, ונאלצתי להישאר בבית, ומגיל ארבע–עשרה בערך לא נותר לי בית קיץ, ואז רק תנועת הנוער אספה אותי, וגם היא לא לאורך ימים. בקיץ, כאמור, קיבלתי שיעורים מהחיים, והציונים הלכו ונעשו גרועים מקיץ לקיץ עד לבלתי–מספיק. רבקה היתה במשך שנים הדודה המועדפת, כי היא היתה אמהית ודאגנית באופן מיוחד, ואפילו אמי יכלה לסמוך עליה. בקיץ ההוא גרה רבקה בחווה חקלאית במרכז הארץ, ליד המושבים נטעים, בית עובד ובית חנן, כי הדוד יצחק היה מדריך חקלאי מטעם הסוכנות היהודית. זה היה, בלי ספק, קיץ אחד של אושר, כי בחווה חקלאית נפגשים עם ירקות ופירות, שאז, לפני יובל שנים, היו נדירים מאוד בארצנו, ונפגשים עם בעלי חיים שהם חביבים עלי במיוחד. אבל באותו קיץ קסום, נקלעה למקום עוד ילדה אסופית כמוני, שהיתה מעט מבוגרת ממני, אולי בת עשר ואולי יותר. אני לא זוכר כרגע את שמה, אבל אני זוכר היטב את המראה שלה. היא היתה שזופה, יחפה ויפה, והיא מאוד עניינה אותי בתור שכזאת. לכן, בכל פעם שהיא הלכה להתרחץ, אני לקחתי סולם, טיפסתי בחשאי, והצצתי מבעד לחלון כדי לראות אותה במלוא יופיה. לפעמים, שיחק לי המזל והחלון היה פתוח, ולפעמים בגד בי מזלי, והחלון היה סגור. ביום המר והנמהר ההוא, החלון היה סגור, והדחף לא היה בר כיבוש, והסולם גם הוא לא היה לגמרי יציב, וכל זה, בנסיבות לא לגמרי ברורות, גרם לניפוץ השמשה (קול הנפץ הנורא עומד עדיין באוזני), והילדה היפה והעירומה עומדת שם בעיניים קרועות ומבועתות, והיא מצווחת, ודודתי רבקה פורצת מבעד לדלת, ורואה אותי מבעד לחלון המנופץ, כי אני עדיין על הסולם - לא ברחתי, לא ילד כמוני יברח. הילדה היפה נרגעה, לא לפני שהובטח לה שאני מגורש מיד מגן עדן וחוזר עוד באותו היום הביתה, וכך גם היה. אמי האומללה נאלצה לקבל בטרם עת את ילדה? המגורש בשל סטיותיו החמורות והמגעילות. שנה אחר–כך, בלית ברירה, כבר לא נסעתי בחופש הגדול לדודה רבקה, אבל כן נסעתי לדוד יוסף, שהיה בימים הרחוקים ההם של ראשית שנות החמישים ראש עיריית עכו.

כל–כך אהבתי את עכו של הימים ההם, שהיתה אז עיר ים–תיכונית מנומנמת ומאובקת, שעמד בה טעם מתוק של בקלאווה וטעם מלוח של ים, והטעמים היו מתערבבים ומשכרים. נוף הדקלים היה מאוד גלו?י?תי, מאוד תמונתי, והשיכונים החדשים והכעורים עדיין לא נכנסו לתמונה. בכל בוקר היינו הולכים, בן דודי יורם ואני, לים של עכו, שלפני ארבעים וחמש שנה היה ים קדמוני, כי כל נחלי הביוב עדיין לא הלכו אליו. הארכנו מאוד בשעות הים היומיות שלנו, ולא שבנו עד שהתעלפנו מעייפות ומהחום, וכבר היה אחר צהריים, כאשר הצל לא עבר אלא נשאר.

הדוד יוסף, ראש העיר, ראוי להזכיר, גידל בחצר הבית קלחי תירס, שמאוד התאימו לזמן ולמקום. לבו של בן דודי יורם, וגם לבי, יצאו אל קלחי התירס האלה, שהתמהמהו משום–מה להבשיל, ולנו לא היתה סבלנות, כי קיץ בלי תירס זה כמו תירס בלי מלח. לכן, יום אחד, החלטנו יורם ואני לבדוק במו ידינו את מידת בשלותם, מתוך מגמה להעריך כמה זמן עוד יעבור עד אשר יושלכו קלחי התירס אל הסיר ויתבשלו. אין בכלל ספק שעשינו עבודה יסודית: עברנו מתירס לתירס, קילפנו את הקלח, לא את כולו רק את חציו העליון, ורשמנו לעצמנו בסיפוק שלא ירחק היום, ועוד במהלך חופשתנו המשותפת, יהיו קלחי התירס ערוכים ומוכנים לאכילתנו. לדוד יוסף (רק אלוהים יודע מי זימן אותו באותו רגע לתפוס אותנו בקלקלתנו) היתה השקפה שונה לחלוטין בסוגיית התירס. הוא סבר, לשיטתו, שקילוף הקלח בא?בו משחית אותו לעולמים, ואין לו תקנה, לקלח, והוא כבר לא יבשיל.

מודרך על–ידי השקפתו זאת, נתמלא ראש העיר ח?מה איומה. הוא חירף וגידף אותנו בלשון גסה, ולא נתקררה עליו דעתו עד שעקר את כל קלחי התירס משורש והשליך אותם עלינו בזה אחר זה. אנחנו, כל עוד נפשנו בנו, ניסינו, כמובן, להימלט, אבל חמתו של הדוד, שבערה בו עד להשחית, היתה זריזה ומדויקת הרבה יותר ממבוכתנו. כך הצצנו בקלחים שנפגעו, ועוד באותו היום, לעת ערב, שוב גורשתי מגן עדן ושוב שולחתי בפעם–המי–יודע–כמה הביתה, אל אמא שלי, שלא החליפה א?תי מילה מטוב ועד רע, כי כבר עייפה נפשה לסטיותי. מה למדת בקיץ, ילד.

למדתי אצל הדודה רבקה שאסור להציץ בילדה יפה ועירומה, שהולכת ומבשילה, ואצל הדוד יוסף למדתי שאסור להציץ בקלח תירס שלא הבשיל. המציצנות מגרשת - זה מה שלמדתי בשנתיים ההן, ולא סיפרתי הפעם על כל קורסי הקיץ שלקחתי לפני וגם אחרי. מכל מקום, זה ברור, באוניברסיטה הפתוחה של הקיץ למדתי יותר, הרבה יותר, מכל מה שלמדתי בחורף: כי מה כבר לומדים בבית–הספר.

מעולם לא הסכמתי שמישהו ימשוך בחוטי כמו בחוטים של תיאטרון בובות - לא הורי, לא מורי גם לא חברי, אני לא הבובה שלהם, אבקש את סליחתם. אני מעריך שהייתי חבר טוב, ולא תמיד הייתי אחד מהחבר?ה, לא הצלחתי להיות.

תנועת נוער היא אפילו יותר "חברה" מבית–הספר, ואני הייתי חבר בתנועה המאוחדת מכיתה ג' ועד לכיתה י"ב. הייתי חניך רציני ואדוק, שבייעודו החלוצי, המעמדי, אי אפשר לטעות: מנוי וגמור אתי ללכת להכשרה ולגרעין ואחר–כך לקיבוץ, אין אפשרות אחרת; זאת ההגשמה התנועתית וזאת הגשמתי האישית. בסופו של דבר לא נתגשמה ההגשמה, ברגע האחרון הכול השתבש, כרגיל אצלי. תפסו אותי מעשן, והעישון היה אסור בתכלית האיסור, נשבענו להתנזר ממנו. הדחתי מהתנועה גרמה לאמי שיברון לב. באחת השבתות היא כיתתה את רגליה אל ה"קומונה", כדי לדבר על לבם של המדריכים למען ימחלו לי על סטייתי האידיאולוגית. היא התחננה, ותחנוניה לא הועילו, הסטייה היתה חמורה מדי, וגזר הדין סופי ומוחלט ואין להשיבו.

באות מבשר רע כבר ניתן היה להבחין שנתיים קודם, בכיתה השישית של בית–הספר התיכון. הגיע הקיץ ואתו מחנה העבודה של "עדת שובבה", שכל השנה חיכינו לו בקוצר רוח: חודש ימים באחד הקיבוצים - עובדים ומבלים ומטיילים. באותה שנה יצאנו לקיבוץ איילת השחר וזה היה עוד קיץ של אושר. ביום עבדנו בכרמים, בצרנו ענבים, התייגענו כהוגן בחום ובזבובים, צימחנו יבלות, ובערב - בערב היינו מתווכחים, עוקרים הרים, וטוחנים אחד לשני את המוח. לא היתה סוגיה עקרונית אחת, סוגיה מצפונית, שלא לו?בנה בינינו לרוח השקיעה. מה טובו אוהלינו ב–1956, באיילת השחר הרחוקה. בלילה, שרה ואני, חברינו ישנים ואנחנו ערים, חמקנו אל הבריכה לשחיית טנדו. בלאו הכי לא ידעו שאר החניכים לשחות - סבונים ירושלמים - ושנינו ידענו, כי לא היינו ירושלמים אסליים.

בימים הקדמונים ההם לא היתה בקיבוץ בריכת רחצה, היתה רק בריכת השקיה עמוקה ושלט אזהרה שהתעלמנו ממנו; היינו שחיינים מיומנים. אני גם ערגתי על שרה'לה במים כעל אפיקי מים בחום, אך למיטב זיכרוני היא לא נענתה. טראומות כאלה אני נוטה לדחוק מהזיכרון - לדחוק ולמחוק. מחנה העבודה של קיץ 1956 שמור אתי כחופש שנפל לנו בנעימים. אבל הוא היה כזה, נעים ומסעיר, רק בדמיוני. במציאות הוא היה, כנראה, אחר לגמרי. לפני כמה חודשים הוזמנתי לכנס מחזור בבית של שרה בקיסריה - והזדמנתי. זאת הפעם הראשונה שדורית ואני מגיעים לכנס כזה; איננו להוטים במיוחד אחר מפגשי קשישים, שמדיפים ריח כבד ומחניק של נוסטלגיה. אנחנו עדיין נוסטלגיים לעתיד, וגעגועינו שמורים למה שעוד נכון לנו. בניגוד לציפיות, זה היה ערב נחמד, נהנינו מכל רגע, ואף הפתעה היתה צפויה לנו שם, אצל שרה על הדשא. בעלת הבית, זוגתי לשחיית הלילה, לקחה לידה את עלה והג?שם, ספר התנועה המאוחדת, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כשבע שנים וקראה מתוכו: "...החניכים, בוגרי כיתה י' של עדת 'שובבה' מקן ירושלים, הביאו לבירור את יוסי [זה אני - י"ש]. לא היו להם האשמות קונקרטיות כלפיו, אך הם חשו שהוא מעכיר את האווירה, גורם להם אי–נחת.

הוא היה חכם מדי. על כל דבר היה מתווכח, ובכל ויכוח היה מנצח. הם פשוט לא יכלו לסבול עוד את נוכחותו, והחליטו לסלקו מן המחנה. אני התקוממתי בכל נפשי נגד ההחלטה, הן מפני שהענישו אותו ללא כל האשמה ממשית, והן מפני שחשתי כי המשמעות העמוקה של ההחלטה היתה התקוממות של הבינוניות נגד המצוינות, ולא כך רציתי לראות את התנועה... וכך חשתי את עצמי נותן את ידי למשגה חינוכי, לאי–צדק ולטיפשות למען הישג חינוכי אחר..." הכותב הוא עורך הספר, מיכה ליבנה, שהיה המדריך שלנו בתנועה. הוא מסכם בדרכו את מוצאותיו של בן יחיד, שלי.

פניתי אל חברי על הדשא בקיסריה, ושאלתי אותם אם ממרחק של כמעט חמישים שנה הם זוכרים משהו. הם זכרו הכול, ואני לא זכרתי דבר. גם במקרה זה רצה הזיכרון לבגוד בי ולהסתתר. לאחר שנפרדנו באותו ערב, עשיתי מאמץ עילאי להעיר את תאי הזיכרון הרדומים. לאט–לאט, התחילה מצטיירת במוחי תמונה מעומעמת של הגירוש ההוא מאיילת השחר, עוד גירוש, עוד גן עדן אבוד. מבעד לערפ?לים, זיהיתי את עצמי צורר את תרמילי, נוסע באוטובוס בחזרה לירושלים. אמי פתחה לי את הדלת, היא לא סטרה לי, הייתי גדול מדי, והיא כבר התרגלה. גם הפעם ניבא לה לבה שבנה יחידה ישוב לביתה בטרם עת. גורשתי פעמים רבות, ואם לא גורשתי על–ידי אחרים - גירשתי את עצמי. דלת הבית נשארה תמיד פתוחה.

הצרה העיקרית עם בן יחיד, שהוא מלווה אותך כל החיים לאורך כל הדרך, ואי אפשר להיפטר ממנו. עשיתי מאמצים אדירים לקבור אותו, והוא שב והופיע בזמנים ובמקומות שלא יכולתי לצפות אותם. אני לא יודע בדיוק מה הוא חיפש שם, אבל הוא חולל את הקאמבק הראשון שלו בתקופת השירות הצבאי שלי. התגייסתי לצבא כשאני "חדור מוטיבציה", מנוי וגמור א?תי להיות לוחם.

שלחו אותי לגדוד איכון בחיל התותחנים, כי לגדוד הזה קיבצו רק טירונים "אינטליגנטים", שסיימו בהצלחה בית–ספר תיכון, והתמצאו בלוחות לוגריתמים. בשיטות הפרימיטיביות של שנות החמישים, לא ידעו לאכן ארטילריה בלי עיבוד לוגריתמי. הייתי קצת מאוכזב מהקרביות הפחותה של ההצבה, אבל היא החמיאה לי בייחוס שלה - גדוד של צעירים משכילים.

השירות שלי, שתנאי הפתיחה שלו היו כל–כך מבטיחים, התחיל ברגל שמאל. כבר ביום הראשון נתקלתי שם באדם משונה ומעט דוחה - רב–סמל אסיאוף. הוא סקר אותנו אחד–אחד במבטו המצמית, חיכך את אפו באפינו - כן כן, חיכך את האף - וכאשר חלף על פני - נעצר; קירב את אפו ועוד בטרם חיכוך פסק: "אתה חושב שאתה כאן בן יחיד." "מה פתאום" - התחננתי - "אני בכלל לא בן יחיד." "אתה חושב שאתה חכם גדול" - סיכם הרב–סמל את שיחתנו הראשונה שבישרה רעות. שהדי במרומים, שלא היה לי שמץ של מושג על מה ולמה, ומה אמרו עיני.

אלוהים, מה אתה רוצה ממני, ומה רוצה ממני סגן האלוהים. איך התגלגל לכאן הבן יחיד והתייצב בשורה לידי, נראה ולא רואה. מבחינתי הוא כבר מת מזמן, מת ונקבר, ודווקא ביום הראשון לטירונות - מעשה שטן - מתקיימת בו תחיית המתים. אמא, אבא, למה עשיתם לי את זה. על הכול אני יכול ומוכן לקבל אחריות, רק לא על הולדתי, רק לא עליה. ומאז לא חדל הרב–סמל לטרטר אותי ולהתגולל עלי, חיי לא היו חיים. הסיפור שלי בגדוד האיכון לא נגמר טוב, כפי שניתן לשער, אבל הוא יסופר כולו בספר אחר; כאן אספר רק את סופו לאחר ימים רבים: עשרות שנים לפת אותי יצר הנקמה ברב–סמל שלי ולא הרפה; אני עוד אראה לו מה זה ומי זה בן יחיד; ביום נקם ושילם הוא עוד יקלל את אמו יולדתו, כי אני את אמי שלי לעולם לא אקלל.

אמנם מדינה קטנה, אבל ברב–סמל אסיאוף לא נתקלתי, כאילו בלעה אותו האדמה. העוד בחורנו חי? יום אחד, הייתי שר החינוך, מלווה באבטחה כבדה, עצרתי במסעדה על אם הדרך. נכנסתי, העפתי מבט על הסועדים, והיה נדמה לי שאני מזהה פרצוף מוכר.

התיישבנו, המאבטחים ואני, ופתאום, בהבלחה חוזרת, שאלתי את עצמי - הראיתי אותו, את הנבל, או חלמתי חלום. נפניתי להשקיף שוב וזה היה הוא. הנקמה לא היתה לגמרי מתוכננת אצלי; מה אני עושה אתו עכשיו. עוד אני מתחבט, והוא ניגש אלי - "כבוד השר, אתה זוכר אותי?" "בוודאי שאני זוכר אותך ואיך אוכל לשכוח." ומה אתם חושבים שקרה, מה היתה פעולת התגמול שלי? הוא קרב אלי ואני קרבתי אליו, חיככנו אף באף - והתחבקנו. אני בעצמי לא מאמין שכך אירע באמת. זה, בדרך כלל, האופי המחורבן של נקמותי האיומות. בן יחיד נוקם רק בעצמו.

כאשר רב–סמל אסיאוף התרצה וא?פשר לי "לצאת שבת", והיציאות הביתה בין עונש לעונש היו נדירות, אמי היתה מפשיטה את מדי הצואים כבר בדלת לבל אטנף את הסביבה - חולת ניקיון שכמוה. ומיד השליכה אותי אל האמבטיה, כי לפי דעתה הייתי מאוד מלוכלך, מכף רגל ועד ראש.

פעם סיפרתי לפי תומי בשידור רדיו, שאמי היתה מקרצפת לי את הגב ולא התבוששתי כלל. היא פשוט לא סמכה עלי שאצליח במלאכת הקרצוף שהיתה בעצם מעין חיטוי כללי. איך תגיע בעצמך אל הגב שלך - היא שאלה - ולי לא היתה תשובה משכנעת. מאוד הופתעתי מהתגובות לשידור.

אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם. רק אז הבנתי שבמשפחות אחרות לא היה נהוג שאם תרחץ את בנה בגיל עשרים. נחום ברנע טלפן אלי, משתאה, וסיפר לי ששמע את הריאיון בעודו נוהג במכוניתו, וכמעט עלה על המדרכה והתנגש בעץ מרוב זעזוע. הוא שאל אם אמי רחצה אותי "גם שם, למטה", ואני השבתי לו שאינני זוכר, מה אני צריך להסתבך. לבי–לבי לנחום ברנע, שמשלה את עצמו להאמין שהגב שלו באמת נקי. לבי–לבי לאמו של נחום, שהשלתה את עצמה להאמין שאם הבן שלה כותב יפה, אז הוא גם מקרצף יפה. להווי ידוע, אין אנשים מושלמים. לכן, גם היום אני מצדיק את עמדתה של אמי, ואני חולק מכול וכול על עמדתה של החברה ברנע (לפנים בורשטיין). כלום נשאה אותי אמא שלי ברחמה ובעצב ילדה אותי, גידלה ורוממה, רק כדי לפשוע בי? רק כדי להפקיר את גבי החשוף למתקפת חיידקים, בעוד ידי קצרה מלהגן על עצמי? זה נראה למישהו הגיוני? היגייני? אמא שלי מתה כשנה לאחר שהשתחררתי מהצבא. כבנה יחידה, אני מרשה לעצמי להעריך, שאלמלא החליטה למות, היא היתה רוחצת אותי עד עצם היום הזה.

מי יכול לנחש מה מביא אדם צעיר אל שוקת הכתיבה, כתיבת שירים; השתדלתי לשתות ולהשקות. האם גם הציפיות הגבוהות של אמא שלו מבנה יחידה ממלאות כאן תפקיד מרכזי ומגביהות את מעופו?

קשה לדעת, אבל קל מאוד להניח שהאדם הוא תבנית נוף הציפיות ממנו. מרגע שהבנתי שלא אקבל פרס נובל על חידושים והמצאות במתמטיקה, נפניתי אל הכתיבה; אני אוהב לכתוב; ושיהיה לאמי ולאבי משהו נשגב להראות ולהתגאות. לאחר שחרורי מהצבא, פרסמתי ספר שירים ששמו פגישה במקום אחר. דובר בו ובי נכבדות כעל "הבטחה לעתיד". העתיד בא, הוא כבר כאן, ואילו ההבטחה התאיידה, והיא כולה עבר. רק בזמן האחרון, משנפטרתי לא רק מעולו של רב–סמל אסיאוף אלא גם מעולה של העסקנות המפלגתית, שהיא טרטור בפני עצמו, שבתי אל השירים; האם השירים שבו אלי? ועכשיו גם אני שואל את עצמי אם יש להבטחה מוקדמת סיכוי להגשמה כה מאוחרת.

שירי המוקדמים הם הסיבה שלא אשכח לעולם את הטיול של כיתה ב' מהמושבה רחובות לתל אביב. לאחריו, עייף אך מרוצה, כתבתי את שירי הראשון, ששמור א?תי בפנקס מרוט, ושתי שורותיו הראשונות זכורות לי בעל–פה. אז שרתי: "הירקון, הירקון, בשוטנו עליך לבנו ירון; על מימיך המאירים ישוטו בשמחה כל החברים." השיר נדפס בדבר לילדים, ואף נתלה על קיר כיתתנו בבית החינוך לילדי העובדים, ואמא שלי התחזקה באמונתה בבנה יחידה. מאז, כמעט בכל יום, אני עובר על גשר הירקון - מת הנחל, מת הילד. בגדנו, אחים, בגדנו בנחל כמו נחל. אני עובר על גשר הירקון, הים מתערבל בכבדות מולי, הים מלא חרא ואני מלא חרון, ואני תוהה אולי שירי הראשון היה גם שירי האחרון, ומבלי משים הזדמן לי אפילו חרוז. כבר מזמן אין לספרים החדשים אותו ריח טוב של דפוס וכריכה, גם לא לעיתוני הילדים. ריחם פג כמו ריח הפירות והירקות. אני יודע שבמכון וולקני מנסים החוקרים בתחום החקלאות להשיב את האב?דה, אבל מי ידאג לספרים, שגם הם יחנטו את פירותיהם ואותיות הסמדר יפרחו וייתנו ריח.

הייתי בן שש–עשרה כאשר נדפסו שני שירי "הבוגרים" הראשונים במאזניים, ביטאון אגודת הסופרים. החוברת הגיעה בדואר, קרעתי מעליה את העטיפה, הפשטתי אותה, ותחבתי את כל ראשי בין הדפים, כפי שאני תוחב אותו היום בשקערורית הצוואר של נכדי. במלוא ריאותי שאפתי ריח, לכל החיים, מאז הוא עומד באפי, ובלעדיו לא הייתי יכול לשכב עכשיו עם ספר עירום על יצוע הקריאה שלי. הבית שלנו, בית אבי ואמי, היה מלא ספרים, החדר הפרטי שלי היה מלא ספרים, ובלי אומר מפורש שלחו הורי את הבן יחיד לרעות בשדות הספרים, העמיסו עלי גם אותם, בעיקר לקרוא אבל גם לכתוב. יום חג היה במעוננו כאשר ראה ספרי הראשון אור, ההורים שלי נהרו פניהם ואורו עיניהם, אחותי ביקשה עותק פרטי משלה כדי להראות לחברים, ואני הרגשתי כמו חמורון נושא ספרון.

ומה קורה לבן יחיד כאשר הוא הופך פתאום אבא ועוד אבא פוליטיקאי? הייתכן שלא נטרתי לאבי שלי על נפקדותו המתמדת רק משום שראיתי את הנולד, את הנולדים, ולא רציתי שהם, ילדי, ינטרו לי? האם זה ייתכן? זאת בהחלט אפשרות סבירה, שעלי לבחון אותה כעת.

אבא שלי, יעקב, היה בביתנו נוכח–נפקד או נפקד–נוכח, והוא תמיד היה "נורא עסוק". גם כאשר נכח, הוא לא זקף לזכותו "זמן איכות". בשבתות, לדוגמה, הוא היה שקוע כולו בעיתון דבר. הוא ישב על שרפרף נצרים נמוך, מתחת לעץ התאנה, לרוח היום, וליקק את האצבעות מרוב הנאה שבקריאה. "אתם מוכרחים לקרוא היום את גרודזנסקי [שלמה] ואת שופמן [גרשום], ואת זכאי [דויד]" - הוא אמר לאמי ולי. "מאוד מעניין, וס"ש יריב [פסבדונים של בן גוריון] מעניין במיוחד, ממש חובה." וכך זה קורה שעד היום, בשבתות, אני יושב, ילד טוב רחובות, על הברכיים שלו, ומלקק את אצבעות אבי, עליו השלום.

מעולם לא היה לי ולו שמץ של טינה כלפיו על שהוא שקוע בדבר ולא בי. אני עצמי גרסתי כילד, כבן יחיד, שמוטב לו לקרוא וליהנות מכל רגע מאשר לבזבז את זמנו במשחקים אתי. ישחקו להם האבות הרגילים עם ילדיהם הרגילים, אבל לא אבא שלי שהוא אבא מיוחד, ואני הבן המיוחד שלו, שלא מעוניין להטריחו בשבת מנוחה במשחקי חולין. אמי ואשתו לא רצתה להסגיר את האנוכיות של בעלה; היא היתה משת"פית שלו, כאשר הסבירה לי עד כמה חשובה ותובענית העבודה של אבא, שחייב לדאוג לכל הילדים בארץ, ל"ילדי ישראל" כולם; ואני גיליתי הבנה גמורה להסבריה ואף הזדהיתי א?תם. עדיין לא לגמרי הבנתי אז שיותר קל להיות אב למאות אלפי ילדים מאשר אבא לבן יחיד; שיותר קל להיות אב לאומה שלמה מאשר לילד קטן אחד ולאחותו הגדולה; כי זה, בעצם, מה שניתן ללמוד מהסיפור על אברהם העוקד ועל יצחק התימהוני והמנותק וגם על יעקב אבי.

בן יחיד הייתי לא רק לאמא ולאבא שלי, היו לי גם הורים מאמצים - כל מנהיגי דור הוותיקים ממפא"י ומאחדות העבודה. הם אימצוני כי הייתי מ"המשפחה", הילד המוכשר של יעקב, שהוא בשר מבשרם. היה להם מה לעשות אתי: זלמן ארן, שר החינוך האגדי, סיפר להם ש"יוסי יודע לכתוב, אפילו שירים הוא כותב ומפרסם", והמנהיגים התרשמו מאוד, כי הם עצמם היו בדרך כלל עילגי לשון, בעל–פה ובכתב, וציפו ממני שאהיה להם לפה. כך התמניתי ל"דובר מפא"י", שבימים הרחוקים ההם שימש בעצם כ"דובר המדינה", הייתי בן עשרים וארבע, ושנה אחר–כך התמניתי ליועץ ראש הממשלה, לוי אשכול. גם נאומים כתבתי לאיש הטוב הזה, ולעת מצוא כתבתי לפי הזמנה גם לאחרים; אני חושב שאפשר היה להגדיר אותי כ"שכיר עט", אבל הם, הוותיקים, הגדירו אותי כ"דור ההמשך", דור של בן יחיד.

האמא המאמצת שלי היתה גולדה מאיר, שלימים אף הועידה אותי להיות מנהל לשכתה, איש סודה, לאחר שאשכול מת, והיא נבחרה לבוא תחתיו, ואני שבתי מלימודי בארצות הברית. שבתי איש אחר; איבדתי את כשרוני למלא את התפקיד שהועידו לי. שנתיים לאחר מלחמת 1967 מרדתי במי שגידלוני ורוממו אותי, כי ככל שהתקרבתי נראו לי הגדולים הרבה יותר קטנים. הגעתי אז למסקנה שהם עלו על דרך שכל באיה ייכשלו ובעיקר יכשילו - והפורענות הקשה בדרך. בשובי מאמריקה שמעתי את גולדה מצהירה בטלוויזיה ש"לעולם לא נרד מרמת הגולן", ואני הערתי לה שזאת שגיאה, לדעתי: למה להגיד "לעולם לא נרד" אם יום אחד, זה ברור, כן נרד משם כאשר התנאים להסכם שלום עם סוריה יבשילו.

לו מבט היה הורג הייתי מת מזמן, שתי עיניה של גולדה ירו בי כרובה ציד דו–קני ונקבו את גופי ככברה. כך גם איבדתי באחת את משרתי כראש לשכתה של גברת הממלכות, איזה מזל היה לי. אני יודע שבסיומה החטוף של שיחתנו, התקשרה גולדה לפנחס ספיר, חברי הגדול והמסור, ורמזה לו ש"ליוסי קרה משהו לא טוב באמריקה, הוא לא לגמרי 'מאוזן'". אמי האמיתית לא היתה אומרת עלי דבר כזה, לא היתה מרכלת עלי מאחורי הגב, גם לא היתה מדיחה אותי ממעמדי כבן יחיד רק משום שאמרתי משהו שלא מוצא חן בעיניה. אמי כבר לא היתה אז בין החיים, אבל אני התקשרתי אליה, וסיפרתי לה הכול על אודות האמא המאמצת, ושנינו צחקנו ולעגנו לגולדה: איזה מין אמא זאת שברגע אחד אני ילד שעשועיה, בן יקיר, וברגע השני אני פתאום הילד הרע והדחוי שלה; שתתבייש לה. מאותו יום שנאתי אותה, ומצדי היא היתה יכולה להישאר על רמת הגולן עד שיבואו ויורידו אותה משם בכוח.

גם ישראל גלילי, איש מוזר ומסתורי, היה מהאבות המאמצים. לכן, עוד לפני שנסעתי לאמריקה, רציתי שיצייד אותי כ"שר ההסברה" של מדינתנו במכתבי המלצה לאוניברסיטה, והוא נעתר לבקשתי, כמובן. ההכנות למכתבים התארכו משום–מה, כאילו מתעתד גלילי לכתוב יצירה ספרותית. בעיני "ההנהגה ההיסטורית", עמיתיו, הוא נחשב, כידוע, ל"אמן הניסוח". אני התרשמתי פחות מאמנותו, אם כי לא התעלמתי מכשרונו לערפל את המשפטים ולערבל אותם עד שכל אדם יבוא על סיפוקו. אין ספק, הוא היה אמן הניסוח המעורפל, והיום, כמדומני, נוטים להגדיר סוג זה כ"עמעום קונסטרוקטיבי".

לא בדיוק הבנתי למה הוא מושך ומושך את עניין המכתב, וכבר חשבתי לוותר עליו, אסתדר בלעדיו. אבל יום אחד גלילי הפתיע אותי, ושלא כמנהגו הוא טלפן אלי, והזמין אותי בשבת בבוקר לנען, קיבוצו, למעמד מסירת ההמלצה. למרות הטורח המיותר - בוקר חם ומיוזע במיוחד, אשתי ובני העולל אתי במכונית ששמה גרוטאה - שמתי פעמי לנען. דורית וישי המתינו לי למטה, ואני רצתי במדרגות של הבית הדו–קומתי, דפקתי על הדלת, גלילי פתח, כיבד אותי בקפה, וכאילו להכעיס - גם על שיחה תנועתית מעמיקה הוא לא ויתר.

לי מחכים אישה ותינוק, אבל גלילי ואני נחליף דברים, נלבן את המצב, והמכתב המיוחל כמפרש? לבן עדיין לא נראה באופק. רק לאחר שהובהרה עד תום הסיטואציה של המצב, וסיכמנו לעצמנו לאן פני הדברים ולאן פנינו, פרש לו גלילי לחדר צדדי, התייחד שעה ארוכה, יצא סוף–סוף, ובחגיגיות הפקיד בידי את המכתב חתום במעטפה רשמית. אמרתי תודה ושלום, דילגתי על המדרגות בקפיצה נועזת, וביקשתי יפה סליחה מדורית שהתייבשה בשמש. היא התקשתה לסלוח. אחוזי סקרנות, החלטנו לפתוח את המעטפה ולקרוא את דבר ההמלצה. במבט ראשון, לא באמת קלטנו מה אנחנו רואים, במבט שני לא האמנו למראה עינינו, ובמבט נוסף לא ידענו אם לבכות או לצחוק. צחקנו. אני יודע שבשלב זה של התפתחות הסיפור, יצטרך הקורא לגייס את מלוא האמון שהוא מסוגל לרחוש. לא בקלות הוא ייאמן: הטקסט במכתב של גלילי היה קצר בתכלית, קיצורו היה גלוי לעין מיד.

קצר איננו בהכרח מגרעת. סוד הצמצום הוא סוד טמיר, שרק מתי מעט מסוגלים לפצחו, ולעשות בו שימוש לטובתם. עדיין האמנו שטקסט–מעט זה בוודאי מחזיק את המרובה; אחרי ככלות הכול הכותב הוא שר הסברה, הוא ולא אחר, וגם אמן הניסוח, זה ידוע ומקובל ואינו טעון שום הוכחה נוספת. בכל זאת לא הצלחנו לפענח את הכתוב. לאחר ויכוחים בינינו הסכמנו, דורית ואני, על הנוסח, והנה הוא כאן לפניכם: Te man is good. נכון שאינכם מאמינים? גם אנחנו לא האמנו. קיללתי את יומי ואת גלילי על שהשחית את זמננו, ובעיקר קיללתי אותו על שהשחית טופס המלצה. עכשיו אצטרך לבקש מהאוניברסיטה טופס נוסף. בהתחלה עוד ניסינו לתקן: בשובנו הביתה, חיפשנו עט שיתאים לגון עטו של השר, ודורית שכתב ידה יפה מכתב ידי, התייגעה שעה ארוכה כדי לתקן את הטה (Te) השוטה. עד שנואשנו: ונניח שה–Te יתקון ל–The, כלום תימצא בכל אמריקה אוניברסיטה אחת, שלא תעלה עלי חשד של זיוף, כאשר יתבוננו שם ב–The man is good, ובחתימת ידו של מיניסטר? אם כך, מה שכרנו בכל מאמצי השיפור והשיפוץ? אפילו אוניברסיטה באפריקה לא תיתן אמון בטופס המלצה כה תמציתי וישיר ולא מצטעצע, בלי כחל ושרק, לא כל שכן אוניברסיטה יוקרתית בניו יורק. אז ויתרנו, יגענו ולא תיקנו ולא שלחנו - תאמינו. מה אומר לכם: ככל שהתוודעתי יותר להורי המאמצים, כן אהבתי יותר את הורי הביולוגיים, ושמרתי להם אמונים. את אבא שלי מעולם לא נאלצתי לתקן, ומעולם לא מצאתי את עצמי מנקה אחריו. אבי ואמי ניקו אחרי, אמי אפילו רחצה אותי באמבטיה, ויחי ההבדל.

עם הורים מאמצים כאלה, אפילו בן יחיד יעדיף יתמות. אבי האמיתי, יעקב, בסוף ימיו צינן את המפא"יניקיות שלו, לאחר שהאלים הכזיבו, והוא ראה אותם בקוצר ידם. בראשית שנות השבעים, אני כבר חבר כנסת צעיר ואבי נוטה למות. הוא אמר לי פעם, "יוסי הכה בהם והכה בהם, אם אתה לא יודע למה, הם יודעים." מאז אני רואה במשפט הזה חלק חשוב בצוואה שמסר לי, ויש עוד חלקים חשובים.

אשתי, דורית, לא הכירה את אמי, דובה, שמתה לפנ?י. אין ביניהן שמץ של דמיון. דורית היתה הילדה הכי יפה מהגן ועד לאוניברסיטה ועד בכלל - יפהפיית העיר, שגברים רבים כרעו לרגליה בערגה. יופיה שמור עמה עד היום, כאילו החליט הזמן לערוך ניסוי בשימור, ולהיווכח, לשם שינוי, איך זה נראה, וזה באמת נראה נפלא. אשתי היא הצעירה הנצחית לעומת הזקנה הנצחית - אמי. דורית גם עבדה כל הימים מחוץ לבית, היתה עורכת בכירה ומצליחה בעיתון יומי נפוץ, והרוויחה יותר ממני. לפי דעתי, היא גם אמא לדוגמה וסבתא למופת, זאת דעתי, וכדאי לברר גם אצל ילדינו ונכדינו, מה הם אומרים. ברור לי שייפול עלי חשד של חנופה: אני מתחנף אליה כדי לר?צותה, לבל תשליכני לעת זקנה; מה אכפת לי שיחשדו, אני מתכוון לכל מילה.

יותר מזה, רבותי: עצם העובדה שהיא מסכימה לחיות אתי כבר ארבעים וחמש שנה רק מגוונת את אישיותה, מה היא צריכה אותי בעצם. ובכלל, מה הנשים צריכות אותנו, הגברים, יצורים פגומים ומתוסבכים ברוב המקרים, שברגעים המכריעים עושים קקי במכנסיים ובורחים הביתה כדי להתנקות. אני מעודכן בתיאוריות החדשות של "הגברים המיותרים", ואין לי ספק שהן עוד יעמיקו את אחיזתן ככל ששיטות ההפריה ישתכללו. דורית בוודאי לא אשמה בנפתולי ובתעתועי כבן יחיד. היא הביאה לעולם לא שניים אלא שלושה ילדים - שני בנים ובת, כולם יחידים בעינינו. רק בקו אחד של דמיון אני מבחין בין אמי לאשתי: כאילו הלכו יחדיו ושוחחו ביניהן אף שלא נועדו: גם אשתי סוככה עלי כל חיי, ממש כשם שאמי סוככה על אבי כל חייו. היא המשת"פית שלי, שאפשרה לי להתפרפר בשירות האומה, מבלי שקצפם של ילדי י?צא עלי בגלוי - להכלימני ולדכאני. איך זה קרה ששתי נשים כל–כך שונות הסכימו לנענע אותי באותה עריסה - אין לי מושג. ודורית עוד הגדילה לעשות, כי היא נענעה יצור מגודל, ולפעמים די מקומם שכמוני, היא לא נענעה תינוק, והיא מעולם לא התחייבה להיות אמא שלי. הא?ם בן יחיד הוא תמיד בן יחיד גם כאשר הוא בעל, גם כאשר הוא אבא? האם היחידות הזאת היא נכות מלידה ועד קבר, שמאלצת את כל הקרובים להוביל את הבן היחיד בכיסא גלגלים אל מקומות בלי גישה מסודרת?

כאבא, אני עצמי ציפיתי, כנראה, שההתחשבות שלי באבי ובשליחותו הלאומית והערצת המולדת השמורה לו, יעברו לילדי בירושה. ציפיתי גם שאשתי, דורית, תשתף אתי פעולה כשם שאמי חיפתה על אבי בחולשתו כהורה. עם דורית זה דווקא די הצליח, היא עשתה את שלה כאשר אני לא עשיתי את שלי.
עם שלושת הילדים שלי, אני חושש, זה הצליח פחות, אם כי עד היום אני מנסה בלי הצלחה יתרה לברר את יחסם המדויק אלי - ולא לגמרי ברור. עד היום לא ברור לי אם הם קיבלו בהבנה את העובדה שהייתי תמיד "נורא עסוק"; שאפילו בשבתות התמכרתי לדבר וכתוספת גם לעל המשמר. אני נחרד לחשוב שאולי הם נוטרים לי בסתר לבם, בינם לבין עצמם הם מרכלים עלי - "אבא היה ונשאר בן יחיד." קשה להיות בן או בת של פוליטיקאי, של איש מפורסם; אל תקנאו בהם. יש ילדים של מפורסמים שמתבשמים בבושם הוריהם, מתגדרים בזכות אבות ומתגנדרים בה; לאלה יותר קל. הילדים שלי הם אחרים, אולי משום שהם לא בנים יחידים.

הם מתעקשים לעמוד ברשות עצמם ובזכות עצמם, מאז ומתמיד התעקשו. אסור לי באיסור גמור וחמור לנסות ולעזור להם ברב או במעט, במישרין או בעקיפין, רק זה חסר להם, חסר לי; אוי ואבוי לי אם רק אנסה. אבל את עוונותי הם כן נשאו: "אהה, אתה הבן של יוסי שריד, ואת הבת שלו - אז תגידו לו..." אפילו בתחקיר הביטחון בצבא לא חסכו מהם שאלות פולשניות והערות חודרניות, כדי שלפסיכולוג יהיה מה לספר לחברים שלו בערב שבת. לו היה מדובר בילדים של אחרים, הייתי מחולל שערורייה; משום שמדובר בילדי - שתקתי, ומה אעשה. חשוב לי מאוד מה ילדי חושבים על אבא שלהם, ואינני יודע בבירור. אני כן יודע מה אני חושב על עצמי: הייתי אבא מחורבן, אודה על האמת.

התנהגותה האצילית של דורית אמנם כיסתה על מחדלי, אבל לא היסתה את מצפוני, שמשנה לשנה נוקף אותי יותר. פוליטיקאים רבים היו הורים גרועים ממני פי כמה, אני מכיר אותם אחד–אחד, ואין בעובדה הזאת לנחמני. לו רק יכולתי להתחיל את האבהות שלי מחדש, הייתי מתקן אותה, אין ספק. שני אירועים, דווקא הם, חקוקים משום–מה בזיכרוני כעדות לאבהותי העלובה. אולי הם לא דרמתיים במיוחד, האירועים האלה, אבל הם בהחלט מסגירים אותי ומכאיבים לי. כאשר גרנו פעם, בשנות השבעים, בקריית שמונה, הייתי מקפיד לשוב מירושלים, מהכנסת, בזמן.

דורית ובתי נעה, אז היא היתה כבת ארבע, חיכו לי על הרציף של התחנה המרכזית בעיר הצפונית; הייתי אמור להגיע לפנות ערב, בערך בשש. באותו יום שכחתי להודיע שאאחר, אני מתקשה להסביר איך זה קרה לי. הן חיכו, שתיהן, וחיכו עד בוש, עד שנואשו ממני - הוא כבר לא יגיע היום, והן חזרו הביתה כלעומת שבאו. קשה לי לסלוח לעצמי, וכבר כתבתי פעם, שמאז אני חוזר וחוזר וחוזר, אבל אני לא בטוח שזה ממש עוזר. לכן, ליתר ביטחון, וכדי שלא לשוב ולאחר, אני פשוט עוזב פחות.

האירוע השני שרודף אותי עד עצם היום הזה קשור במסיבת הסיום של בני הבכור ישי; הוא השלים את לימודיו, שמונה כיתות ראשונות, בבית–הספר היסודי. ימים רבים התכוננה הכיתה למסיבה, התלמידים ומוריהם הפיקו (בכוחות עצמם ובלי תשלומי הורים) הצגה שלמה, ולישי היה בה תפקיד ראשי. מעשה שטן, בדיוק באותו ערב נפל עלי "משהו חשוב" שלא סבל דיחוי, והודעתי שאצליח להגיע אבל ברגע האחרון ממש. איחרתי. ההצגה התחילה בלעדי, בני עלה על הבמה ואבא איננו, ואני הואלתי להופיע רק דקות ספורות לפני שירד המסך. משירד - מחאו הקרואים כולם כפיים בהתלהבות, ואני הגדלתי למחוא, אבל בינינו, במשפחה, ידענו שלא הייתי שם, ובעצם אין לי מושג על מה היתה ההצגה ועד כמה הצליח ישי בתפקידו. עד היום, לאחר כמעט שלושים שנה, אני מצפה שבני הבכור ישאל אותי - "אבא, איפה היית בהצגה שלי, ולמה לא באת בזמן" - והוא מעולם לא אמר דבר, וגם לי לא היה מה לומר. ישי לא שאל, אבל אני שואל את עצמי כל הזמן אם כל זה היה קורה אלמלא תחבה אמי לפי בחוזקה את כפית כיסופיה.

ועכשיו הבן יחיד הוא כבר סבא לשלוש נכדות ולנכד. סוף–סוף התקבע הרוב הנשי במשפחתנו, אמנם לא מכריע, אבל בהחלט רוב, וידועה השקפתנו שגם רוב של אחד קובע. מנקודת מבטם של סבתא וסבא כל נכד הוא נכד יחיד, נכדה יחידה; היתה לי הכשרה ממושכת וטובה למעמדי החדש. עכשיו, גם כאשר אני "נורא עסוק", יש לי כל הזמן שבעולם, והלוואי שזמני המתפנה גם יירצה. הסבאות היא ההזדמנות הנוספת והאחרונה לתיקון האבהות, אבל היא תלויה בעיקר בבנים שלי, בבתי ובנכדים עצמם. האם הם יאפשרו לי לנצל את ההזדמנות האחרונה ולהצליח? אני מתרשם שלפי שעה הם לא ממש סומכים עלי לצרכים של שמרטפות בלילה והשגחה צמודה בשעות היום. כאשר הותר לי בפעם הראשונה "להכין בקבוק" התמלאתי אושר, והרבה דובר בבקבוק הזה ועוד ידובר.

ההתמסרות לנכדים היא התמסרות נוחה יחסית, וחורצי לשון עוד יגידו שהיא מתאימה במותרותיה לאנשים אנוכיים, שמקרבים ומרחיקים לפי נוחותם האישית, לפי הרצון שלהם לקרוא תחליפי דבר, ולנמנם בשבת אחרי הצהריים. אני רוצה לראות את הדברים אחרת: לנכדים שלי, לשם דוגמה, אני קונה את הצעצועים שלא קניתי לילדי. כך אני מקבל את החיים במתנה ליום הולדתי, ואני משחק בחיי להנאתי. פעם עמדתי ברחוב ושני נכדי היותר מבוגרים א?תי, היא בת ארבע והוא בן שלוש, והם רצו בתוקף שאקנה להם משהו שלא היה בדעתי לקנות, בשום פנים, אבל עד מהרה הרגשתי שדעתי נמסה, ולא נשארו ממנה אלא כתמים של וניל על הלחיים של עלמה ואיתמר. כשעלמה השלמה והמושלמת נולדה, היה משקלה כשמונה מאות גרם. פגית לעולם תהיה יחידנית להוריה, לסבתא ולסבא שלה. בכל פעם שאני מביט בה, אני נזכר בכל הצינורות שחיברו אותה באינקובטור אל החיים, ואיך היא נאבקה באלוהים ובאנשים - ושרדה. מי בכלל יודע מה עובר על תינוקת בת יומה, שיוצאת לאוויר העולם ואין לה אוויר.

פגית יחידנית, מי י?דע חייך. סבתא וסבא - זאת ההתרשמות שלי עכשיו - הם אמא ואבא שלא אומרים לא, אף פעם. את סבתא וסבא מקבלים תמיד יחד עם מתנה, כמו במבצע. סבתא וסבא הם קצת יותר שמנים, זה בהחלט נכון, והם אולי מזכירים לאיתמר שגר במושב את העצים הגדולים במושב שלו, בחורף, שמכירים את כל הציפורים שבשמים. לסבתא יש גם ריח של שמיכת פוך שנורא נעים להתפנק בתוכה. סבתא וסבא מטיילים קצת יותר לאט, יש להם זמן, ואפשר לראות א?תם עלים צהובים שנשרו וכל מיני חיפושיות. פעם ראינו יחד פרת משה רבנו שמועילה לחקלאים, וזה בדוק. עם סבתא וסבא קצת יותר נעים לפחד, אפילו בחושך, כי הם יודעים להסביר כל דבר, וגם יש להם יותר סבלנות; וזאת הסיבה שלפעמים מתחשק לישון אצלם בלילה. אצל סבתא וסבא יותר נחמד לשבת על הסיר, כי כל מה שיצא משם יבוא כבושם, ומה שיצא משם יהיה תמיד חידוש מרעיש, יציאת השנה, המצאת המעה (אולי נפלה כאן שגיעה). אומרים שאמא ואבא נותנים לילדים את חייהם, אבל דווקא הילדים–הנכדים נותנים לסבתא ולסבא שלהם חיים חדשים. והנכדים רואים לנו בעיניים את תחייתנו, וכך הופכת לה כל נחישות מחנכת לזליגת וניל. כאן נכנס טיפוס כמוני לתמונה המשפחתית, כי אני מאוד חזק בלהיות חלש; ואין מי שמוכשר יותר מבן יחיד, ילד תפנוקים, לכהן כסבא כנוע. ייתכן מאוד שישלחו אותי לתצוגה בינלאומית של סבאים המשחיתים ברפיסותם את נפש הנוער. אל תגידו שלא השתדלתי: אלף פעמים ניסיתי במהלך חיי להשליך את הבן–היחיד הזה אל הבור, וביקשתי את נפשו למות. ובכל פעם הוא יצא משם וכותונתו אתו, כתונת הפסים המפורסמת. עכשיו הוא שוב יוצא ופני העלם כפני סבא. וגם חלומותיו הגבוהים שחה קומתם.