בין ההמוני לאמנותי: גאס ואן סנט מצליח לרצות את כולם ב"מילק"

גאס ואן סנט ("איידהו שלי", "דראגסטור קאובוי") בילה את העשור האחרון בגלות. אחרי ש"למצוא את פורסטר" – הניסיון הפתטי שלו לחלוב עוד כמה טיפות מההצלחה של "וויל האנטינג" - נכשל מסחרית וביקורתית בשנת 2000, הוא התבצר בשוליים והחל להנפיק יצירות איטיות, אמנותיות וקשות לעיכול שהושפעו במידה רבה מעבודתו של הגאון ההונגרי בלה טאר ("הרמוניות ורקמייסטר"). סרטים אלה ("ג'רי", "אלפנט", "Last Days", "Paranoid Park") אמנם הצליחו להשכיח את "פורסטר", וגם את הרימייק התמוה שעשה ל"פסיכו", ב-98', הם השכיחו. אך הם התקשו לרכוש לו מעריצים חדשים. והם לא ממש שימחו את רואה החשבון שלו.

כעת, עם "מילק" – ביופיק מעט שמאלצי שמביא את סיפור חייו ומותו של ההומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר לתפקיד ציבורי בארצות הברית, אי אז בשנות השבעים - שב ואן סנט למיינסטרים. וזהו קאמבק מתוק מאוד. כי לראשונה בקריירה שלו מצליח ואן סנט לאזן בין ההמוני לאמנותי, ולהגיש סרט מסחרי שירצה את כולם.

מצד אחד, "מילק" הוא סרט קונבנציונאלי מאוד. הוא נעזר במבנה נארטיווי מוכח (ובתסריט זוכה האוסקר של דאסטין לאנס בלאק), עושה שימוש בחומרים ארכיוניים יעילים, והוא לא חושש ללחוץ בדרך על כל הכפתורים האמוציונאליים שהוא צריך ללחוץ עליהם. מצד שני, למרות שסביר להניח שתבכו בסוף, לא פעם ולא פעמיים מזכיר לנו ואן סנט שהוא איננו רון האוורד. לכל אורך הסרט, הוא מקפיד שלא לגלוש אל מחוץ לתחומי הטעם הטוב, נזהר שלא ליפול אל מלכודות קלאסיות של סרטים ביוגרפיים (אין כאן ולו מונטאז' אחד, למשל, וגם מילק מצטייר כאדם שאינו חף מפגמים ושרחוק מלהיות קדוש), ובעת הצפייה בהחלט ניתן לחוש את מגעו הייחודי ולהבחין בטביעות אצבעותיו. וזה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה.

כמובן שהעובדה שכמה מהשחקנים היותר מעניינים והיותר מוכשרים בהוליווד התגייסו למאמץ לא הזיקה. שון פן, בתור הארווי מילק – הומו ניו יורקי שיצא מהארון בגיל ארבעים, והחליט לשנות כיוון, לעבור לסן פרנסיסקו ולהקדיש את חייו למאבק עבור זכויות שוות להומוסקסואלים – מצוין בתפקיד הראשי. ההופעה שלו כאן היא הרבה יותר מסתם חיקוי שטחי ומנייריסטי של האיש, ולא בטעות נתנו לו את האוסקר (למרות שעדיין כואב הלב על מיקי רורק). אבל דווקא החבר'ה הצעירים, הנאים והגאים שמסביבו – שמגלמים כולם תפקידים המנוגדים לפרסונה הקולנועית שלהם - הם אלה שמסייעים ל"מילק" להיות כה מעניין לצפייה.

ג'יימס פרנקו (הסטלן המקסים מ"אננס אקספרס"), למשל, מגלם את סקוט – הבוי-פרנד הרגיש של הארווי, והקטליזטור למהפכה שלו. אמיל הירש היפיוף (שכיכב בתפקיד הראשי ב"Into the Wild", סרטו האחרון של פן כבמאי), מצדו, עוטה על עצמו פיאה ומשקפיים כדי להיכנס לתפקיד של אחד האקטיביסטים המרכזיים בכמה מהקמפיינים הפוליטיים של מילק, וסביר להניח שלא תצליחו לזהות אותו בכלל. איזה חמוד! וגם ג'וש ברולין ("ארץ קשוחה"), בתפקיד לא קל בכלל, מצליח לטעון את דמותו הבעייתית והמעט סתומה של דן ווייט – חבר המועצה המעורער בנפשו שרצח את מילק, ואת ראש העיר של סן פרנסיסקו ב-1978 – באניגמטיות מצמררת.

"מילק" הוא סרט קולח, רגיש ועשוי היטב שקשה למצוא משהו רע להגיד עליו. הדמות שעומדת במרכזו מעניינת (גם אם לא לחלוטין מפוענחת), האג'נדה שלו חשובה עד מאוד, המסרים שלו עוברים בצורה בהירה, ברורה ולא מטיפנית, ואפילו המלחין דני אלפמן – שבילה את העשורים האחרונים על טייס אוטומטי – החליט להתאמץ קצת ולפנק את הצופים בפס-קול מרגש באופן מיוחד.

בהחלט ניתן לבוא בטענות לואן סנט על כך שלא בחר לעבד את חייו ואת מותו של מילק למסך באותו אופן מרתק ואמיץ שבו ניגש לעבד למסך את ימיו האחרונים של קורט קוביין (ר' "Last Days"). אך דומה שהסיפור הנ"ל היה צריך להגיע לכמה שיותר אנשים, ולזכות בכמה שיותר פרסים (כי בכל זאת, עבודתם של ממשיכי דרכו של מילק רחוקה מסיומה, כפי שניתן ללמוד מהחוק שמונע מבני זוג מאותו המין להינשא, שעבר לאחרונה בקליפורניה).

אבל מה שיפה הוא שלמרות שואן סנט מכוון כאן לאמצע הדרך, אם מסתכלים מקרוב, ניתן לראות כיצד בין נאום מעורר השראה אחד למשנהו, ואן סנט ההרפתקן והאמן נוכח גם כאן. בין אם באמצעות שוט יפהפה שמתמקד במשרוקית הזרוקה על המדרכה, על יד גופתו של הומוסקסואל שהותקף, ובין אם בדרך שבה המצלמה עוקבת אחר צעידתו של דן ווייט במסדרונות העירייה, בזמן שזה עושה את דרכו אל עבר קורבונותיו המיועדים (דרך שיותר ממזכירה את צעידתם של הנערים הרוצחים ב"אלפנט") – "מילק" מראה שאפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. ומה הולך יותר טוב עם עוגה מכוס חלב?

אני די מחבב את ג'וש ברולין, וגם ב"מילק", כאמור, הוא לא רע בכלל. אבל מה היה קורה עם וויל פארל היה מלוהק במקומו כג'ורג' וו. בוש ב-"W" – סרטו הבינוני למדי של אוליבר סטון? אתם יודעים מה? אתם לא צריכים לענות על השאלה הזאת. כי וויל פארל החליט לענות עליה בעצמו וללהק את עצמו בתפקיד בוש הבן ב-"You're Welcome America" – מופע יחיד מבדר ומצליח אותו גם כתב (יחד עם שותפו הדי קבוע ליצירה אדם מקיי) שעלה לפני זמן מה על במות ברודווי, ושהועבר בשידור ישיר ב-HBO במוצ"ש האחרון.

פארל – שכבר גילם את בוש לא פעם ולא פעמיים ב-"Saturday Night Live" – עומד על הבמה במשך שעה וחצי ופשוט הופך את בוש לדמות מאחד הסרטים שלו. לשילוב בין ריקי בובי לרון בורגונדי, רק עם מבטא טקסני. התוצאה, מיותר לציין, מצחיקה מאוד. וגם חדה, שנונה, גסה, מבריקה ובוטה בהרבה מהסרט האנמי וחסר השיניים שיצא תחת ידיו של סטון.

כמו "W", גם המופע של פארל מתחקה אחר תחנות מרכזיות בחייו של בוש: החל מילדותו ושנותיו בייל, המשך בשנותיו כאיש עסקים, וכלה בשמונה השנים האיומות שלו בבית הלבן. אבל לפארל, בניגוד לסטון, אין אלוהים. וגם אין לו כבוד מיוחד לעובדות היבשות. בשלב מסוים מקבל בוש לאפ-דאנס סוער מקונדוליזה רייס. בשלב אחר הוא מראה שקופית של איבר מינו ומכנה אותו ה-"Stimulus Package" שלו. בשלב עוד יותר אחר הוא מספר על התוכנית שלו להקים צבא מתוחכם וקטלני שיורכב רובו ככולו מקופים. ולכל אורך הערב הוא מתעקש לקרוא לאובמה "טייגר וודס".

בסיכומו של עניין מדובר בבידור ילדותי טהור. אבל בכזה שלא מותיר ספק באשר לגאונות של פארל. או באשר לעובדה שבוש הבן היה נשיא מביך ברמות שלא ייאמנו בכלל. טוב, נו, לפחות הוא היה מצחיק.