עקב בצד מגודל

"בני אדם תמיד יבקשו לבלות את חייהם עם בן זוג, והם משקיעים את כל מרצם בבניית הקשר הזה, אבל כדי להבין אותו צריך לסייר בהיכל הפרטי שלהם, בשלו, כמו בשלה, כי אין דרך אחרת... בעבודה שנועדה כל כולה לבטא זוגיות נחשפת דווקא הבדידות".

רם פרוסט לא המציא את הגלגל כשכתב את "עקבות בחול". מאות אם לא אלפי סיפורים, כתבות ומאמרים נחקקו על אותם גברים או נשים שלא היה טוב להם עם בני זוגם ופשוט קמו והלכו. גם גיבורו של פרוסט, תום, מרצה לכלכלה, מחליט בוקר אחד להתנתק מתדמית הבעל והאב המושלם ולשנות כיוון, על מנת לפצות את עצמו על הריגוש והפורענות שנשחקו עד דק במהלך יותר מעשור של נישואין. הוא מארגן מרוץ עצמי, דו נתיבי, על מסלול ההתגרות בגורל שעלול להוביל להתאבדות. כצפוי, במרוץ הזה הוא נתקל בלא מעט קשיים, התנגשויות ובצדו של כל ניצחון מגיע הפסד. כי כשאתה מתחרה נגד עצמך סופך להגיע שני גם אם סיימת ראשון.

אולי משום שהוא יודע שבמידה זו או אחרת הסיפור כבר סופר, פרוסט, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, החליט ברומן הראשון שלו לא להתחכם. בשפה פשוטה, גם אם לעתים גבוהה, ובנרטיב ברור וסוחף, הוא מצייר היטב את נקודת המבט של גבר שמאס בחיי המשפחה, אך גם אינו יכול להתנתק מהם. מקום העלילה המרכזי הוא ירושלים, וזהו נתון שאינו טריוויאלי כלל; בניגוד למדינת תל אביב, שכולה תיאוריית כאוס אחת גדולה (שלא לומר מאוסה עד היסוד ברומנים העבריים) ושבה פליטת עשן מנועים אל המרפסת עלולה להוביל לריב משפחתי אכזרי, עיר הקודש נתפסת כזכה. בשל כך גם נראה המשבר עמוק יותר, צלול יותר, אובייקטיבי יותר.

הסיפור נפתח בקצב מסחרר שרק הולך וגובר. פרוסט אינו בונה מתח, הוא זורק מיד את הגופה למרכז החדר. "נפרדתי מנועה לילה אחד בחודש אוגוסט, בשנה שבה נולדה אביגיל" – זהו משפט הפתיחה, מה שמרמז על התעצומות והמהפכים שיחווה תום ושיחזרו לכל אורך 259 עמודי העלילה.

תום הוא אגואיסט גדול. זה מתבטא לא רק בכמיהתו לעשות מה שטוב לו, אלא בשיטוח נפשותיהם של כמעט כל הסובבים אותו, במיוחד זו של נועה, הרעיה הנבגדת. פרוסט לא נותן לנו להיכנס לנשמתה משום שתום לא באמת רוצה בכך. בכל פעם שנדמה שהוא עומד לחשוף טפח מהכוונות שלה או של בנותיו המתבגרות, הוא משאיר אותנו כשחצי תאוותנו בידינו ופונה להתעסק בעצמו. בכביש הדו מסלולי שיבנה במשך עשר השנים הבאות הוא יראה רק את הכמיהה הבלתי נשלטת לחיים הדואליים של חופש ומסגרת. בדרך הוא יתלבט אך לא יתייסר, יצטער אך לא יתנצל, יתאהב אך לא יתמסר וייפרד אך לא יעזוב. מתוך בבואת העושר הפנימי שממלאת את תום נשקפת בדידות עגומה, שספק אם יש איזושהי נוסחת קסם שתרפא אותה.

למרות שהוא נעדר הומור ומסב לא מעט אי נוחות לקוראים, בעיקר אלו הנשואים, "עקבות בחול" אינו ספר קודר. פרוסט לא מציע פתרונות משום שאינו מחפש אותם. הוא מסתפק בלתת לנו הצצה מורכבת אך ברורה על תהליך הפירוק המסובך והכואב של המסגרת החמימה אך החונקת, של הקן המשפחתי. בסופו של דבר, הוא נוגע ומחלחל אך לא מתיימר, מטריד ובו זמנית גם מזכך. הפסקה המצוטטת למעלה נאמרה, בקונטקסט שאינו נוגע במישרין לתום, על ידי הדמות הרגעית ביותר בסיפור, כזו שמשקלה אינו גדול מזה של ניצב ארעי ומוסתר בסרט קולנוע. היא מבטאת היטב את המרדף שבו מצוי תום ובעצם כל אחד מאיתנו, אחרי השלם שאולי אינו באמת קיים.