מעולם לא קרה שפתחנו את אותו עיתון סוף השבוע שהבטיח לנו וידוי כזה או אחר של סלב (סליחה, אמן) כזה או אחר, ואשכרה קראנו משהו שזעזע את עולמנו. ככה זה בשואו ביז הישראלי. תרבות המאמי והפרגוניה שולטת, תרבות הטינופת והלכלוכים מוסתרת היטב מאחורי מסך יחסי ציבור אימתני. גם בספיישלים הטלוויזיוניים שמדברים בהם על הכל - אלו בהם ריטה מדברת על רמי שמדבר על ריטה שמדברים על רביבו, אורנה דץ או אייל גולן - חפים מכל מילה רעה אמיתית. זה מהלב. זה מתמיכה. זה מאהבה.
אם כבר היה מקרה כזה - יש כאלה בכל זאת פעם בתקופה מיד אנחנו קוראים בעיתון המתחרה איך "הוצאו דברי מהקשרם" ואיך "לא היה ולא נברא". בתעשייה כל כך קטנה, בה כולם מכירים את כולם, לוחצים את הידיים של כולם ויצטרכו ביום מן הימים טובה מכולם, אין מקום לטעויות של חובבנים. כל פרידה היא "כידידים" ו"על הצד המקצועי ביותר". כל תביעה היא "חוסר הבנה" ו"האשמות חסרות שחר". קהל המעריצים קטן מדי ולא תמיד סלחני בשביל שאפשר יהיה לוותר על נתח, ולו הקטן ביותר מתוכו.
מליץ יושר
אבל הכל השתנה ברגע שהגיע "האח הגדול VIP". בזמן שבחיים לא תתפסו את אפרת בוימולד או שירי מימון מוציאות מילה רעה על נינט, את יהודה לוי אומר מילה לא במקום על רן דנקר, ההראלים מקפידים לשמור על חזות חברית והד ארצי מפרגנת לסקעת ברשות להקליט חומרים חדשים, בבית האח הגדול משנים את חוקי הברנז'ה ומציפים את כל הגועל והנפש והגועל נפש לעיני עשרות מצלמות.
שבועיים של צחוקים, שירה בציבור ומאמי, מאמוש, מאמיל'ה שלי, ומנחם בן אחד הצליח לפוצץ את בועת קור הרוח בבית. בן רחוק מלהיות צדיק, והאמת שלו רחוקה מלהיות האמת של כולנו ובכל זאת, ברשעות המילים ובמתיחות האווירה שבנה, כמו קטליזטור אפקטיבי, הצליח בן לקדוח לא רק במוח של כולם, אלא גם ברצפת הבטון של הבונקר של תדמית הסלב לסלב.
מאיה בוסקילה התאפקה, זקפה ראש, לעסה בפה סגור, הכניסה את הבטן טוב טוב, עד אשר נפלה קורבן למנחם בן. כעת לאזו בלבד שאין בה טיפת סקסיות, היא גם רווקה בודדה בגיל 30. עדי נוימן נשברה הרבה קודם כשהזילה דמעה לשמע השם "בר רפאלי" וניסתה לשווא לגונן על יצר הקנאה שחבוי בה. אפילו אמיר פיי גוטמן, החניך התורן המצטיין והרהוט, שהפליא להתמודד מול מנחם בן בימים הראשונים בתשובות קצרות ומשתיקות, נפל.
הוא פתח בקרב עם דודי מליץ (איזה גבר הוא יוצא, הא?) טען שהסיבה שהוא שם היא בזכות האקסית הלא סקסית, כשהאחרון לא נשאר חייב והטיח בו את העובדה שהוא שם בשביל להציל את הקריירה המדשדשת שלו. אז, בטירוף מטריד שניכר בעיניו, הוא חשף אגו גם פגוע וגם ענק כשהטיח במליץ בחזרה את הישגיו המוזיקליים ומכירת האלבומים. כאילו הם אלו שהופכים אותו לאדם הדגול שהוא.
אל תתנו לפרק הפרווה של אתמול - אנטי-קליימקס מתבקש אחרי אותו קטרזיס - להטעות אתכם. את הנעשה אין להשיב ואת ה"חמוד שלי" המתריס של פיי-גוטמן אי אפשר לרסן, כמו גם את בור אוצר המילים של מנחם בן שעוד נשמע בעתיד.
חיריה בריח שושנים
אפילו כשהבובלילים והפרידמנים שחררו את השד העדתי לא נצפה פיצוץ מרעיש ומחריש כמו זה. גם הסיפור של הבובליל על הבחורה האומללה בשירותים, לא משתווה לרפש שיוצא מהפה של סלביית האח. פשוט כי כזה, עוד לא היה לנו. שד עדתי? את זה יש לנו כל יומיים. לכלוכי פסטיגלים, סיפורי מאחורי הקלעים, שיחת סלון עם הסלב הקרוב לביתנו כזה, שכולל רגע שבו בפריים טיים מישהו עומד ומסביר בשיא הרצינות לכוכי מרדכי שהיא אדם לא מפותח מבחינה שכלית, עוד לא נצפה באף ספיישל ובאף ראיון חושפני. זו הטינופת שמנסה היחצנות המתחסדת ששולטת בעולם הבידור הישראלי להסתיר מאיתנו. החצר האחורית של עולם הבידור הישראלי הגועלי, מוצגת לראווה 24 שעות. זה אפילו לא "הפח הגדול". זו חיריה. ולנו זה מריח כמו שושנים.