אל תקרא לי עם

הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" של שלמה זנד מעורר מהומות בעולם, אולם לא בישראל. בן זילכה שב לציון

בן זילכה
18/03/2009

בשבוע שעבר קיבל פרופ' שלמה זנד מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, את פרס העיתונאים הצרפתים "היום" (Aujourd'hui) לשנת 2009, על ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי". הפרס, המוענק לספר העיון הפוליטי או ההיסטורי הטוב של השנה, נוסד ב-1962 והוענק בעבר לדמויות מוכרות כמו מבקר הספרות ג'ורג' שטיינר, הסופר מילן קונדרה וההיסטוריון פרנסואה פירה. כמו המבקרים, גם הקהל הצרפתי חיבק את הספר בחום: הספר, שיצא לאור בצרפת לפני כחצי שנה בלבד, מכר עד כה 25 אלף עותקים ונמצא שבעה שבועות ברשימת רבי המכר.

גם בישראל זכה הספר לתהודה יפה ושהה במשך 19 שבועות ברשימת רבי המכר. מעבר לכך, הוא הצליח לעורר מחלוקת בקרב חוגים אקדמאיים ופוליטיים והרצאותיו של זנד אף הופרעו לא פעם על ידי אנשי ימין שהפגינו מולו. זנד עצמו נדרש להסביר את ממצאיו בסדרת תכניות בטלוויזיה הישראלית בערבית שבהן התארח, וזכה לזמן אוויר שאנשי אקדמיה בדרך כלל לא זוכים לקבל. ועדיין, נדמה שהספר לא חולל בינתיים את האפקט שהוא אמור לחולל.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

מוגש מטעם אפוסתרפיה

המטרה: הציונות

זנד הוא לא מספר גדול, אולם העובדות שהוא מניח בפני הקורא, ובעיקר הקורא הישראלי, עושות עבורו את העבודה ויוצרות רושם עז. תחילה הוא סוקר מאמרים ומחקרים שהתפרסמו בעולם, רובם, כמו ספרו של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות" או ספרו של ארנסט גלנר "לאומים ולאומיות", מוכרים משעורי המבוא באוניברסיטאות. בחלק זה מתאר זנד, בעזרת המחקרים, כיצד "הומצא" מושג הלאום. ומה זאת אומרת הומצא? ובכן, בניגוד לקהילות הדת, כמו היהדות, הנצרות והאיסלם, שנוכחותם מתועדת כבר יותר מאלפיים שנה, לאום, טוען זנד, במובנו המודרני, הוא מושג חדש יחסית, בין כמה מאות בודדות בסך הכל, והוא נהגה על ידי בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים, שביקשו לגייס לטובתם קבוצות אוכלוסייה, תוך כדי סימונן כבעלות מאפיינים אתניים, לשוניים או תרבותיים זהים.

לא האנגלים, לא הצרפתים ולא הגרמנים לצורך עניין, כשאר העמים, נבראו באופן אורגני מתוך תחושת שותפות או קרבת דם, והם גם לא היו מצהירים על עצמם כעמים, אלמלא דאג מישהו לרתום אותם למען עניין משותף, אגב, בערך בתקופת המהפכה המהוללת בסוף המאה ה-17, ומאוחר יותר בתקופת המהפכה הצרפתית. משהבהיר את הנקודה הזאת, שכאן מתומצתת לכמה משפטים, מתפנה זנד לגולל את סיפור המצאתו של העם היהודי.

לזנד יש מטרה שהוא מכוון אליה: הציונות. זנד מנסה לפרק את הסיפור הציוני ואת התפיסה ההיסטורית שלעם היהודי יש זכות טבעית על ארץ ישראל. בדרך הוא מגולל פרשיות מרתקות בהיסטוריה היהודית, שחלקן נושאות נימה של סיפורים אגדתיים ממש, כמו זה על המנהיגה הגיורת אל-כהינה הנועזת, אשר חלשה על שבטים ברברים בצפון אפריקה עד שמצאה את מותה בקרב – אולם כל אלה מגויסים על מנת לפרק בזה אחר זה מיתוסים, שגם היום נחשבים בחברה הישראלית לטאבו.

כמתבקש, הוא תוקף את התפיסה של התנ"ך כספר בעל ערך היסטורי, אולם זה טרף קל מדי. המאבק המעניין מנוהל בספר מול מיתוס הגלות, שמגולם בשורה מתוך ההמנון "התקווה בת שנות 2000" ושזנד טוען שאין היא, הגלות, אלא המצאה. רובו הגדול של העם היהודי, נטען בספר, מעולם לא ישב בארץ ישראל ומוצאם של חלק הארי של היהודים הוא בכלל מעמים פגאנים, נוצרים או מוסלמים, שהתגיירו מסיבות שונות ומשונות. כלומר, מעולם לא התרחשה שיבת ציון, משום שרוב רובם של היהודים לא ישב בה מעולם - לא הוא, לא אבותיו ולא אבות אבותיו. אם יש בכלל אוכלוסייה ששמרה על רצף היסטורי בארץ ישראל הרי שאלו הם הערבים, אבל גם להם, רומז זנד בשולי הדברים, אין זכות על האדמה כעם, משום שהם בכלל נצר ליהודים שהתאסלמו. כך, באיזמל חד, מפרק זנד את הסכסוך בין שני העמים.

מעדיפים לעצום עיניים

מובן שהתזה מוגשת כאן רק על קצה המזלג. הספר אמנם עורר מחלוקת מסוימת, אולם ביחס לשורה התחתונה שלו, שבפשטות מתומצתת בטענה שאנחנו מתנהלים בתוך שקר מוחלט, סיפור בדים שהומצא על מנת להעניק תוקף היסטורי ומשמעות להגירת היהודים לארץ, מפתיע באיזו מהירות נדם בישראל הדיון על הספר. וכך נותר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" כמוקש שממתין להתפוצץ.

מכיוון שרוב הקוראים, כמוני, אינם אנשי אקדמיה, ואין להם לא את הסמכות ולא את הידע על מנת לאשר או להפריך את טענותיו של זנד, נותר הקורא הממוצע נבוך בסיום הקריאה. הרי מחבר הספר הוא פרופסור באחד מהמוסדות המכובדים בישראל, ועדיין איש ממתנגדיו לא הצליח לשלול את תאריו או רשיון ההוראה שלו. ומצד שני, אם טענותיו של זנד מוצקות, הרי שהוא שומט את הקרקע מתחת למפעל הציוני ומעמיד בסיס חדש לגמרי לדיון על גורל הארץ. זנד מביע תקווה, אם כי לא באופטימיות יתרה, שבישראל תקום חברה אזרחית שוויונית על חורבות המיתוסים הישנים שחדלו לתפקד. בעולם הקריאה שלו מעוררת הדים. כאן, בישראל, נדמה שמעדיפים לעצום עיניים בתקווה שהדיון החתרני הזה יעלם מעצמו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully