באסה או קלאסה: "Stan" של אמינם

אני מודה שבהתחלה לא ממש הבנתי מה ההתלהבות מאמינם. כל משחקי הזהויות, הכינוי המטופש סלים שיידי (שהצטרף לכינוי אמינם שמורכב מ-M+M, שכן שמו האמיתי הוא מרשאל מאדרס), השיער המחומצן, העובדה שהוא מקיף עצמו רק בשחורים והחסות של ד"ר דרה, יצרו אצלי תחושה של חוסר אמינות. אלא שאז קרו כמה דברים שהפכו את הקערה: ראיתי הופעה שלו בסן-דייגו, כשהחליף את סייפרס היל בפסטיבל Pאנק די מקושקש והטריף אצטדיון שלם; חודש אחר כך הגעתי בטעות לערב של לייבל האנדרגראונד רוקוס שבו השתתפו פרעה מונץ', מוס דף ואמינם, ונחשו מי אכל את כולם לארוחת בוקר עם הפלואו שלו; אחר כך הגיעה הופעה שלו ביחד עם דרה בסאטרדיי נייט לייב, שם הפעיל את הלשון הסילונית שלו בפזמון של "Forget About Dre" ואז קרה משהו שאותו לא יכולתי לצפות.

אני זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול - נסעתי במנהרה מתחת לכיכר אתרים בדרך לאיזו בחורה שביאסה אותי והקשבתי ברדיו ל"הקצה". קוואמי אמר שהשיר הבא שהוא עומד להשמיע לא בדיוק עונה על ההגדרה המוזיקלית הקלאסית של התכנית, אבל הוא לא יכול להתאפק. ואז הוא שם את "Stan". ברגע אחד הבנתי שיש כאן משהו אחר; כישרון שהוא הרבה מעבר לגימיק שהזניק אותו, הגאון שמפיק אותו או הפרובוקציות שהוא מספק בכזו אדיקות.

כמעט 9 שנים אחרי ואני עדיין יכול לחוש את אותה צמרמורת שעברה בי ברגע ההוא. כשיצאתי מן המנהרה ועצרתי את האוטו בצד - זה מה שעושים כששומעים שיר גדול בפעם הראשונה ומפחדים לעשות תאונה מרוב התרגשות - אמינם כבר לא היה הוא; הוא היה סטן, מעריץ אובססיבי שכותב לו מכתבים ספק מעריצים ספק מאיימים, שמזדהה איתו קצת יותר מדי. הוא צובע כמוהו את השיער, גם החברה שלו בהיריון, הוא מעולם לא הכיר את אבא שלו שהיכה את אמא שלו ולמרות שבטח כולם אומרים לו את זה, הוא באמת המעריץ הכי גדול שלו (הוא אפילו אוהב את הדברים שהוא עשה עם רוקוס, האלה מלמעלה).

ההזדהות שאמינם מצליח ליצור עם סטן היא עצומה וכמעט חסרת תקדים. ללא מכשיר שיעוות את קולו או אמצעים טכנולוגיים אחרים הוא בורא כאן שתי דמויות בצלמו וכמו שחקן בשיטת סטניסלבסקי, הוא נכנס לעומקן ולא מרפה. באותם בתים בהם הוא מספר את סיפורו הטראגי של המעריץ שלו, אמינם הופך לסטן כאילו אחז בו דיבוק. כל בית מהווה אסקלציה לבית שלפניו עד לרגע שבו אמינם מחליף את הזהות שלו בחזרה לעצמו ומייצר את אותו רגע מסמר שיער שגרם לי לשמוח שעצרתי את האוטו בצד. הסיפור הזה מרשים אפילו יותר ומדגיש את הוורסטיליות שלו לא רק כראפר, אלא כשחקן. ו"Stan" הוא כולו משחק וירטואוזי של החלפת זהויות בסיפור שלם עם עלילה שבנויה - כמו הרבה יצירות גדולות - על דמויות מראה. סטן הוא מי שאמינם יכול היה להיות אילולא היה פורץ מהגטו של דטרויט החוצה - זבל לבן עם חברה בהיריון ובלי גרוש על תחת שמיואש מהחיים שלו ומשליך את הצרות שלו על זוטות כמו הכוכב הנערץ עליו והמכתבים שהוא שולח לו.

הכוח של "Stan" היא בסיפוריות שלו. יש לה התחלה אמצע וסוף ותשומת לב לפרטים הקטנים ביותר - הגשם, הצרחות של החברה ההרה מתא המטען, הציטוט של פיל קולינס, החריקות של העיפרון - שמכניסים את המאזין לאווירה ועוטפים אותו בעולם אמין.

גם מבחינה מוזיקלית "Stan" הוא לא סחורת ההיפ-הופ הרגילה, כשלמעשה מדובר בבלדה (מה שמסביר את ההצלחה הענקית שלו בישראל). הבייסליין והביט משרתים את הסיפור ומשאירים לאמינם מספיק מרווח להגג וללהטט, כשהשיחוק האמיתי כאן - בואו נודה - הוא הסימפול של דיידו. לא מזמן כתבתי על הפסקול של "דלתות מסתובבות" ממנו נלקח גם "Thank You" אותו שיר של דיידו שמסומפל ב"Stan", אבל למרות ההצלחה של שיר הנושא של אקווה, דיידו (שהיא גם אחות של רולו מפיית'לס), היתה אז די אלמונית. השימוש הכל כך מדויק ב"Thank You" שירת לא רק את אמינם (שהפך אחריו מסופר-סטאר למגה-סטאר), אלא גם את דיידו שעשתה מהסימפול הזה קריירה: "Thank You" הוחזר מן המתים והפך ללהיט ענק ודיידו הפכה לזמרת אמצע הדרך משעממת שמוכרת מיליונים (זה רק מלמד אתכם שאין דבר כזה טוב בלי רע).

הרבה בזכות קוואמי שדחף אותו מהרגע הראשון (עוד לפני שיצא כסינגל, או בכלל הושמע בחו"ל) "Stan" הפך תוך זמן קצר ללהיט ענק ואחד הטוענים לכתר שיר העשור, ובצדק. על המתחרים הפוטנציאליים שלו נמשיך לדבר בשבועות הבאים.