פרק ראשון: אלף ואחת מיתות

גווייה אחת בזויה והאחרת מהוגנת,
מעלות וחטאים הם היינו הך, משנעשו גוויות נהפכו לאחים.
אין כל ספק, המוות הוא הטוב במעשי האדם.
ומהו הדבר הנורא מכול?
להיוולד.


* שופן, "מחברת רשימות", 1831

הסיפור הראשון שאני מבקש לספר קשור לביקור שערכתי בוורשה בתחילת סתיו 1987, כשנסעתי להיפגש עם הגנרל י?רו?ז?לסקי. ממשלת פולין שיכנה אותי במעון לאורחים רשמיים ברחוב ק?לו?נו?ב?ה, קרוב מאוד לארמון ב??לו?וד?ר שבו עמד להתקיים המפגש.

קלונובה הוא רחוב קצר שנפתח בעצי מ?יל?ה, עתיר ארמונות ניאו?קלאסיים קטנים שגדרות בצורת חניתות מוזהבות ניצבות בחזית גניהם. הארמון שיועד לי היה בעבר בבעלותו של ק?רו?ל קו?מ?לסקי, סוחר חיטה ומספוא, וראשי התיבות של שמו, ק"ק, עדיין מתנוססים על המגן המאולתר שבולט במרומי קשת הברזל שמעל שער הכניסה. לי ניתנה דירת פאר שעומדת בקצה הגן, ואילו שאר אנשי המשלחת שוכנו בבניין הראשי.

באותה עת התגוררו ברחוב הזה בכירי המפלגה, גנרלים ושרים, כפי שאפשר היה לראות על פי מכוניות השרד שנעו חרישית ויער של אנטנות מזדקר מעליהן, ועל פי השומרים החמושים ברובי ק?ל?צ'ניקו?ב שניצבו בביתנים אשר ליד השערים. נדמה לי שאני זוכר - אם כי ייתכן שזיכרוני מתעתע בי - שהשומרים עמדו חנוטים בתוך מעילי צמר אפורים ועטו חותלות וכפפות לבנות, ושביתני השמירה היו צבועים פסים כמו בספרי הקומיקס הישנים של טינטין מאת א?רז?'ה.

היו אלה ימי המתיחות הקשה בראשית המהפך הפוליטי, שירוזלסקי הוביל בצורה תמוהה למדי בעודו לובש מדים ומרכיב משקפיים בעלי עדשות כהות ומסגרת קרן עבה. בגלל המשקפיים הכהים נהגנו אנחנו, שבימים ההם ישבנו בשלטון בניקרגואה, להתלוצץ ולקרוא לו בינינו לבין עצמנו "חו?ס?ה פ?ליסיא?נו?", כשמו של הזמר הפוטוריקני העיוור שהיה אז באופנה. אלמלא המדים שלבש היה במשקפיו ובקרחתו, שממילא לא הוסיפו לו כריזמה רבה, כדי לבלבל ולעורר רושם שעומד לפניך פרופסור קפדני לתיאולוגיה, אבל הדבר לא גרע כהוא זה מחביבותו ומתשומת לבו כשהקשיב לסיפור?י על ניקרגואה הרחוקה השרויה במלחמה, בשעה שהעולם הסובייטי כבר החל מתפורר כמו תפאורה אכולת עש. אחר כך הזמין אותי להיכנס לסלון מוקף וילונות קטיפה שצבעם אדום כהה, מן הסוג שצובר אבק ומתיישן במהרה, ובטקס נטול קהל, בנוכחותו של פקיד, הצמיד לדש מעילי את עיטור מגיני ורשה במחט עבה וקהה.

אמנם הגענו מפראג בלילה הקודם בשעה מאוחרת, אבל בבוקר השכם קמתי כדי לצאת לריצה - הקפדתי אז מאוד על שגרת הפעילות הגופנית שלי, וידעתי שהנסיעות יחבלו בה מפני שהייתי כפוף ללוח זמנים שנפתח בפגישת עבודה בארוחת הבוקר והסתיים בסעודות ערב על פי הפרוטוקול, שנמשכו עד אחר חצות. ולכן, כדי להימנע מכל תירוץ, לקחתי אתי תמיד את חליפת המיזע ואת נעלי הריצה. חשבתי להעיר את הסגן מו?יס?ס ריב?ר?ה, שליווה אותי בביקור?י בחוץ לארץ בראש משמר שמנה שני אנשים - עניין של כבוד יותר מכל דבר אחר. אבל לבסוף החלטתי להתל בו ולצאת לבדי - ממילא שומרי הראש הפולנים היו צמודים אלי והלכו בעקבותי. ואף על פי כן, כשירדתי לגן, רק השומר בחותלות ובכפפות הלבנות שהיה עטוף במעילו האפור הארוך ניצב ליד הביתן; הוא הביט בי בלי לומר מילה - מן הסתם לא זיהה אותי - ואז החלטתי להסתלק.

חציתי בריצה קלה את מעבר החציה שבשדרת או?י?זדו?בסקי?ה, ששום תנועה לא נעה בה בשעה זו חוץ מאוטובוס חשמלי שנסע כמעט ריק והאורות בתוכו דלקו, ועברתי מול ארמון בלוודר המואר בזרקורים נסתרים באפלולית השחר. בלילה הקודם, כשהשיירה שהביאה אותנו מנמל התעופה חלפה ליד הארמון, הסביר לי המתרגם הרשמי בארשת קודרת שבמחצית הראשונה של המאה התשע?עשרה התגורר שם הדוכס הגדול קו?נסט?נטין, ששימש נציג של הצאר הרוסי, והדוכס היה שנוא מאוד על הפולנים כשם שהיה אחיו הצאר אלכסנדר הראשון. נשיא ועדת התכנון, יוזף ק?ראי?בסקה, שהוטל עליו לקבל את פני, חייך לצדי על המושב של הצ?'איק?ה , בלי להבין דבר מן ההערה הספונטנית הזאת.

שמו של המתרגם, נכד למהגרים מבוהמיה, היה דו?מיניק ויב?ו?רני והוא שימש עוזר הוראה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ורשה. הוא היה כבן חמישים, נמרץ ובעל מבנה גרמי, עצמות לחייו רחבות ושערו שגונו כגון הנחושת החל מקליש. לבושו היה מרושל במקצת והוא ליווה את דיבורו במחוות גדולות, ואף שמעולם לא יצא מפולין דיבר ספרדית במבטא אנדלוסי בולט מפני שלמד את השפה מפי גולה רפובליקני מסביליה, דו?ן ר?פ?א?ל א?סקו?ר?דו?. הוא ירה את נאומיו הארוכים בלי לנשום, עם עוויתות גרוניות שהבליטו את ורידי צווארו העבים והיה מסיים את דבריו במעין השתנקות, כאילו הוציא את ראשו מתחת למים אחרי צלילה ארוכה. הוא לא הסתיר את אהדתו לו?ול?נס?ה ולתנועת "סולידריות" וכמובן לאפיפיור יוחנן פ?או?לו?ס השני, וכפי שכבר ברור, לא טרח להסתיר את איבתו לרוסים בכל התקופות. לבד מזה היה מעריץ גדול של רובן דריו ותרגם כמה משיריו לפולנית - הערצה שי?רש ממורו אסקורדו.

הלאה מארמון בלוודר, מבעד לערפל הכבד, הציצו העצים של הפארק המלכותי ל?ז'י?ינקי. עד מהרה הגעתי לרחבה שבה עמדו כמה שורות של כיסאות ברזל ולפניהן ניצבו כחמישה או שישה עמודי תווים מפוזרים על העשב הרטוב, שרידים של קונצרט קאמרי שנערך לאחרונה תחת כיפת השמים. מאחורי עמודי התווים עמד פסל של שופן המבקש לו השראה - הוא יושב על אבן מתחת לערבה עבת גזע וידיו שעונות על ברכיו, ענפי הברונזה נעים ברוח בתנועה שקפאה על מקומה.

בלילה הקודם, בשעת הנסיעה מנמל התעופה, נכשלתי כמה וכמה פעמים כשניסיתי לעניין את מארחי קראיבסקה במבחר נושאי שיחה שהעליתי לפניו; החימום בצ'איקה החניק אותו ומן הסתם השתוקק להקדים לשכב לשון. וכשהבעתי בפניו את הערצתי לשופן, הוא רק חייך והודה לי. בלי לשמור על גבולות תפקידו כמתרגם עיוות דומיניק את פיו, סימן לבוז שחש, ואמר לי ששופן, אף שהיה גאון צעיר, נענה להטבות שהציע לו הדוכס הגדול קונסטנטין אפילו לאחר המרד הפולני של 1831 כנגד הפולש הרוסי, ושהצאר אלכסנדר עצמו נתן לו במתנה טבעת יהלומים ששופן לא רק שהסכים לקבל, אלא גם שמר עליה בפריז עם האוצרות היקרים ללבו.

את הריצה התחלתי בשבילי החול, והמשכתי במשעולים מכוסים שלל עלים יבשים. הקור היה עז, ולכן העליתי את הרוכסן של המיזע עד הצוואר. עכשיו כבר רצתי בלי לדעת לאן תחת עצים עבותים שיצרו מערה של צל. נכנסתי לשביל נסתר שנפער מאחורי שיח שמעוף של להקת חוגלות ניער פתאום וחציתי גשר עץ קטן, תלוי על פני פלג שפכפך מתחתי באוושה חרישית. עד מהרה, אדון לחירות שניתנה לי במתנה, התמלאתי אושר על שיש ביכולתי לרוץ בחופשיות במקום לא מוכר ויפה כמו זה, ולא זו בלבד, אלא שעשיתי זאת בגפי. לא נתקלתי באיש, בשום רץ אחר, בשום מטייל, אפילו לא בשומר הפארק.

השמש כבר התחילה לעלות כשהגעתי לקרחת יער ונעצרתי למנוחה קצרה. במרכזה ניצב ביתן מוקף אכסדרת עמודים שהסתיימו בכותרות נטולות קישוט. עליתי במדרגות כדי להציץ מבעד לזגוגיות הדלת, שהיו רטובות מן הטל ושיקפו בשלווה את העלווה האדמדמה והזהובה של העצים באור השחרית העמום עדיין. סוככתי על עיני, פני כנגד הזגוגית והצלחתי להבחין בלוח ארוך שהיה מכוסה תצלומים והונח בזווית על גבי חצובה. ידעתי שהדלת פתוחה כי היא זזה כשהרוח דחפה אותה, ונכנסתי.

שמה של התערוכה היה "הצלם ק?סטיו?ן בוורשה". התצלומים שקצותיהם היו משוננים הודפסו על נייר מבריק, סודרו בזוגות ונקבעו בנעצים על גבי הלוח. הם התחלקו ל"לפני הכיבוש הנאצי" ו"בזמן הכיבוש הנאצי", והכיתובים שהופיעו מתחת לכל אחד מהם הודפסו במכונת כתיבה בפולנית ובצרפתית, דבר ששיווה לתצוגה אופי של תערוכת בית ספר. "לפני": רחוב ח?לו?דנ?ה הומה מאדם - בית השעון העטור קישוטים ניאו?בארוקיים, בית הקולנוע פ??נו?פ??טיקו?ם, תיאטרון א?מפ?יט?ריו?ן, נעל משי ענקית הנישאת על גבי עקב דק בפתח דלתה של חנות לנעלי גברות, חלון ראווה של חייט ובו בובות בגבהים שונים: מבוגרים וילדים לבושים חליפות עם רכיסה כפולה וחבושים כובעי בורסלינו, ואחר כך אכסדרות סימו?ן בפינת הרחובות ד?לו?ג?ה ונ?ו?וליסקי - התגלמות של זכוכית ובטון בין המבנים הניאו?קלאסיים.

אחר כך המצלמה נכנסת פנימה. ל?ה פ?נט?ז?י, חנות גלנטריה. קופאי במצחיית בקליט זוקף בגאווה את מבטו מאחורי קופה רושמת מצופה עיטורי ברזל, והלקוחות הנינוחים ורמי המעלה במעיליהם האופנתיים מתבוננים בסחורה בהנאה: מטריות תלויות מן התקרה, אגודות של מקלות הליכה נטועים במכלי נצרים, מניפות מסביליה, נוצות יען, מחרוזות פנינים מזויפות, סיכות ותליונים בקופסאות ועל מדפים. קפה ב??ליק?ל. הלקוחות מצטופפים לפני שולחנות שיש קטנים ופותחים את העיתונים הנעוצים במאחזים עשויים עץ מלוטש, המלצרים בסינריהם הארוכים עומדים לפני המצלמה עם מגשיהם הריקים וברקע מתנשא לו סמובר כרסתן עשוי חרסינה.

תצלומי ה"בזמן" נתלו בחלק התחתון של הלוח: גשר העץ שחוצה את רחוב חלודנה בפינת רחוב ז?ל?טנ?ה ומחבר את שני חלקי הגטו נראה כמו קרון רכבת תלוי באוויר; בירכתי הגשר עומדים על המשמר חיילים גרמנים במגפיים מצוחצחים ומעילים ארוכים, חבושים קסדות המכסות את אוזניהם, אלה המוכרות כל כך מן הקולנוע. בכניסה לגטו מצד רחוב סי?ינה, שורה של גברים שזיפים בני כמה ימים מכסים את לחייהם ונשים שמטפחות לראשיהן מחכים לעלות למשאית צבאית ורכושם בידיהם: צרורות בגדים, מזוודות, תמונה עם מסגרת מגולפת וגם מנורת שולחן שחוט החשמל שלה נגרר על הרצפה, הנישאת בידיו של נער החבוש כובע של איש מבוגר - כולם עושים את דרכם אל רחבת המסילות הצדדיות בתחנה המרכזית בשדרות י?רו?ז'יו?לימסקיי?ה. עוד בתמונה, ילדים הנאחזים בסורגי החלון הצר של קרון ירידים רתום לסוסים, שעושה את דרכו גם הוא אל אותה תחנה.

הוצג שם גם בית הולדתו של שופן בז?'לאזו?ב?ה ו?ול?ה "לפני" ו"בזמן". "לפני": גג הצפחה המשופע עמוס שלג שמתאסף גם על מדרגות הכניסה, והכיתוב - "מראה בחורף, פברואר 1934". "בזמן": מן הבית שעלה באש נותר רק שלד שבוער כמו אודים עשנים. צלב קרס מצויר במברשת גסה על אחד הקירות המפויחים. הכיתוב: "שרפה שהציתו בארבעה ביולי 1940כוחות ההתנגדות של תנועת הנוער, שהאשימו את שופן בניוון מוסרי."

צמד התצלומים האחרון היה של הרחוב ש?רו?קי דו?נ?אי, הקרוב לשער הקצבים בעיר העתיקה. בתצלום שלמטה, "בזמן", חלונותיהם של החנויות המוגפות נאטמו בקרשים והשלג גולש כמו נוזל זרע על פנסי הרחוב, שמזכירים פרחים טורפים ענקיים שלכדו טפילים זעירים במרומי גבעולי הברזל.

בקדמת התמונה, ילד כבן שבע מפנה את גבו לדלת של בית מרקחת, ידיו מונחות על ראשו. על שלט מעל הדלת, שעליו מצויר סרט הנישא בידי זוג קופידונים, כתוב "א?פ?ט?ק?ה ק?פ??רנ?או?ם ". הילד שחום, שערו החלק מפוסק וגולש בגלים על מצחו, טלאי צהוב תפור על מעילו. במרחק כמה צעדים, על אבני הכביש, שוכב זוג - גם גופותיהם עטופות מעילים ובינם לבין הילד נוצר שביל מן הבגדים שנשרו ממזוודת קרטון זולה, שגם היא נראית בתצלום. האיש השרוע על הרצפה חסון, האישה קטנה, אין רואים את פניהם. החיילים צופים בסצנה ממקומם ליד המכונית ומכוונים את מקלעי הש?מ?ייס?ר על הגוויות; ככל הנראה מחכים לבואו של בעל דרגה בכירה יותר.