תמוז בלהבות

הקונספט היה דווקא די מבריק. שלום חנוך, הרוקר הישראלי האולטימטיבי; שתיים בלילה, השעה הכי נכונה לרוק'נ'רול; הבארבי בתל אביב, המועדון היחיד בישראל בעל סאונד מתאים ללילה של ניסורים; כל הקלאסיקות פתוחות לרווחה ובפנים כל כך מפוצץ שאפילו לי יש צ'אנס לצאת משם עם בחורה. "חיות לילה", סיבוב החזרה של שלום חנוך לרוק'נ'רול, היה אמור להיות עמוד האש של המוזיקה הישראלית שיסמן לאמנים נוספים את הדרך חזרה לדיסטורשן ולרוק בגרסה הלבנטינית שחנוך ייסד ב"שבלול", "פלסטלינה" ובוודאי בלהקת תמוז. גם אני, שאיבדתי את חנוך סופית ב"אור ישראלי" רציתי לראות בו שוב חיית לילה אמיתית. ואז, בהדרן, הוא ביצע את "ילדים של החיים" ולא היה שם כחול של ים וגם לא ירוק של עץ, רק צל צרוד של שיר מרגש וקלאסיקה ששכנעה אותי פעם שהמוזיקה הישראלית תמיד תהיה שם בשבילי. עכשיו אין אפילו צורך ברופא שידבר על סוף הדרך.

"ילדים של החיים" הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לדרך שבה מייסד הרוק הישראלי הפך לפרפורמר שהתנתק מהמורשת של עצמו, שהכתיבה עד לאמצע שנות ה-70 חדשנות, מרדנות ואנרגטיות. בהופעות הרוק שלו בבארבי חנוך העתיק את אובדן היכולת שלו לרגש מהאולפן ("א-לי-מות", למשל, "בגלגול הזה" בוודאי) לבמה. חנוך, שהפך את המשפט "עומד על הבמה חשוף" למנטרה מבורכת, לא רק שנותן את אותה הופעה פעמיים, הוא שר בכל ההופעה שני שירים: השיר המהיר והבלדה המרגשת ושניהם שוב – לא דינמיים בכדי להצדיק את הדימוי המהולל שיש לסדרת המופעים הזו, שאין בה אלא מיחזור כמעט גלגלצי של עברו הרחוק של חנוך. נכון, ההחלטה של חנוך להופיע בשעות הקטנות של הלילה בגילו ומעמדו הן אקט שצריך להעריך, אך אי אפשר לחגוג אותו שוב ושוב, כשהמוזיקה שממלאת את השעות האלו מצליחה לפרק בדיסטורשן מוגזם ומיושן את שחנוך עבד עליו לאורך כל הקריירה.

הקהל לעומת זאת, מגיב לצליל המאסיבי של חנוך במכאניות משל עצמו – הדמעה נופלת בשיא של "לא יודע איך לומר לך", החיבוק הזוגי ושאגת הקרב הניו אייג'ית נשלפים ב"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"("נגד הרוח"), הנשיקה ב"מאיה" והכאילו התפרקות ב"סוף עונת התפוזים". מהבחינה הזו, אין הבדל בין "חיות לילה" לריקודים על השולחן אצל עינת שרוף; בשניהם מדובר בפולחן שאין בו ערך אמנותי - בוודאי לא רוק'נ'רולי – כי אם שכנוע עצמי של קהל שפשוט לא הספיק לראות את חנוך בשיאו, ומפצה את עצמו עם מה שנותר. אין בכך פסול אמיתי; בוודאי לו חנוך היה מפצה את הקהל על המשבר היצירתי המתמשך ברוק הישראלי. במקום, הוא תופר את העבר של עצמו ומניח את הקהל בדיוק בעמדה ממנה ברח בתחילת הקריירה, כשכפר בניוון ובקולקטיביזם של המוזיקה הארץ ישראלית. ממש למראית הדז'ה-וו.

"חיות לילה" היא זו שהציתה את אש הקריירה של שלום חנוך מחדש ושיווקה אותו כאותו "רוקר" לקהל שחי על דיאטת תור הזהב של הרוקסן. זו עדיין אחת ההופעות הנמכרות ביותר בישראל וגם אחרי האלבום החדש, אין סיבה אמיתית שתיפסק, כיוון שבניגוד ל"מחכים למשיח" חנוך סופר את הכסף שיש. ואולי טוב שחנוך ימשיך להזכיר לנו מדוע הוא נחשב לאבי הרוק הישראלי, אקסיומה ש"חיות לילה" רק מחזקת. כך אולי נבין מדוע גם הרוק הישראלי נראה ברובו כמו שלום חנוך.