הציפייה לשמוע את החומר החדש של שלום חנוך דווקא באה על סיפוקה בהתחלה. הווליום הפתיע לטובה, הצליל המתכתי החדש נשמע מעט מרענן. צבא איכותי של גיטרות עם עוצמות גדולות יותר של דיסטורשן משתלב היטב בהפקה שהולמת את גודל המעמד. אפילו הקול הצרוד המגפוני בשיר "אלוהים" נשמע כמו רעיון נחמד, אבל לא יותר מזה. עוד שיר מחאה, עטוף יפה, כתוב נהדר, אבל לא שיר שאני אזכור מחר. אותו דבר עם "פתוחים לאהבה". עוד שיר רומנטי, עטוף יפה, כתוב נהדר, אבל לא שיר שארצה לשמוע שוב או לקנות את האלבום. זה בסדר, אל תדאגו, אני בריא ושלם. זה בערך הסיפור שלי, מעריץ לשעבר, עם שלום חנוך, אליל לתמיד, כבר הרבה מאוד זמן.
הבעיה היא שבכל פעם שמישהו מנסה לדבר סרה בשלום חנוך, הוא מגלה עד כמה המיתוס הזה נטוע חזק בתודעה של הציבור הישראלי. אסור לגעת בו, אסור להטיל ספק, אסור להעלות שאלות מבלי שתיחשב לכופר. הגם שאתה אוהב רוקרים מזדקנים ומעריך אותם על הצורך להמשיך וליצור, לא מקנה לך את הזכות לתהות לגבי איכות היצירה במקרה של המיתוס הבלתי ניתן לערעור על מבקרי הרוק הישראלי. הכל, רק לא שלום. איך אפשר בכלל לומר ששלום כבר לא מרגש אותך או לא מעניין אותך? אל תקשיב ללב שלך, תתעלם ממה שבוער בבטן, זה שלום חנוך. אבי הרוק הישראלי. טול קורה, אחי.
אבל דווקא בתור מעריץ, דווקא בתור נער שעבר הרבה לילות עם קפה ותקליטים, צעק "טיול ליפו" בכל הופעה ומציץ מדי פעם בגעגוע בעטיפה המושלמת של "חתונה לבנה", דווקא בתור אספן של כל שיר, כל הרכב וכל ניסוי של שלום חנוך עד למחכים למשיח, דווקא אני מרגיש את הצורך להגיד שכבר הרבה מאוד זמן השירים של שלום חנוך לא נוגעים בי. איפה שהוא, בין השלב שבו שלום (ככה אני עדיין קורא לו) היה אמן שמחפש את האמת לבין הרגע שהפך למישהו שיודע את האמת ודואג להטיף אותה, נפרדו דרכנו. השירים שלו התרחקו ממני ומהחיים שלי. הוא כבר לא מדבר לאנשים כמוני, לפעמים הוא סתם מנסה להרצות לנו. השירים הבורגניים שלו כבר מזמן לא פוגשים את סמטאות חיי, להבדיל ממקבילות אמריקאיות כמו בוב דילן או ניל יאנג.
עובר ליד האוזן
ייתכן מאוד כי למיתוס המוגזם, לחוסר היכולת שלנו לתהות לגבי איכות היצירה העכשווית של חנוך, הם שגרמו לו להיראות מדי פעם בעיני כאומן שכבר אין לו רעב להוכיח. שכבר אין לו אתגר. אם גם אתם מרגישים כך, ייתכן מאוד שגם אתם צריכים להפנות את השאלות האלה לשלום, כדי ליצור אצלו את הדחף לספק תשובות טובות יותר. אנשים שהופכים למיתוסים חיים מתקשים מאוד לרגש אחר כך. פינק פלויד, הרולינג סטונס או אבי נמני - כולם לא נזהרו מהמחמאות שלכם והפכו גדולים מדי מכדי לגעת שוב באנשים הקטנים, חוץ מדרך הזיכרונות והנוסטלגיה. אנשים שהתנתקו מהקרקע ומתקשים מאז לדבר אל חייהם או מחשבותיהם של חובבי מוזיקה כמוני. יכול שזה הגיל, אבל ממה שאני יודע במוזיקה אין דבר כזה גיל. יעיד על כך ודאי ג'וני קאש. "אור ישראלי" - 2003, "מוסקט" - 1999, "ערב ערב" - 1997, "א-לי-מות" - 1994, "בגלגול הזה" - 1991 (התקליט האחרון שרצתי לחנויות וקניתי) כולם עברו לי ליד האוזן, בסמוך לחיים.
בין הקו הקוטנרי שגורס שיש לגשת למוזיקאים ויוצרים מתוך אהבה ואהבה בלבד לבין הקו הפאנקיסטי שמאמין בניפוץ מיתוסים גם כאמצעי וגם כמטרה, אני סבור שיש עדיין דרך ביניים. דרך שמכירה בחשיבות הכבוד למוזיקאי מעצב שלא מסוגל להפסיק ליצור ולהופיע, אבל גם מבינה את הצורך לומר לאמן שכבר מזמן הוא לא מרגש ולא נוגע בך ממרום מעמדו כפרה קדושה. כי דווקא לאלבום הבא של אהוד בנאי אני עדיין מחכה. אהוד בנאי הוא עדיין אמן ששואל את עצמו שאלות ולא נכווה ממעמד המיתוס הסוגר עליו. אמן שאף פעם לא הרגיש שהוא יודע את האמת ולא הרגיש צורך להטיף אותה. אומן שעדיין מחפש ואתה מחפש איתו. למרות הציפייה המלאכותית לאלבום הבא של שלום חנוך, אצלו אני כבר יודע בדיוק מה יהיה שם.
באהבה, חמי