פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חמורו של משיח

      זו לא אשמתו של שלום חנוך שהוא הפסיק לחדש. זו אשמתנו שהמלכנו אותו והמשכנו ליצור בצלמו. ניב הדס לוקח ללב

      לטוב ולרע שלום חנוך הוא הרוק הישראלי. הוא האיש שהמציא אותו בשלושה אלבומים מופתיים שציירו את קווי המתאר שלו והגדיר אותו מחדש עם "חתונה לבנה"; הוא אחראי לשירים הכי יפים שנכתבו כאן – "אבשלום" , "מה איתי", "למה לי לקחת ללב?", "אני לא יודע איך לומר לך", "טיול ליפו", "הדרכים הידועות" – והוא זה ששכלל את הסטנדרט הבימתי והחזותי. מצד שני, בהיותו הנביא הלא מעורער, נוצרו בצלמו להקות איומות כמו סינרגיה ובית הבובות (שאילולא "חתונה לבנה" כנראה שלא היו קמות); הסטטיות והקיבעון המוזיקלי שלו השאירו את הרוק הישראלי מיושן (אם עמוד האש לא טורח להתפתח, למה שאחרים יטרחו?); היעדר האמירה הממשית בשיריו - גם הפוליטיים שבהם נותרים ללא נמענים אמיתיים אלא זורקים סיסמאות לחלל (למי מכוון בדיוק "אל תקרא לי עם"? האם ללא הקונטקסט המטאפורות של "מחכים למשיח" נטועות במשמעות?) - או בהתנהלותו (איפה הוא היה במלחמה האחרונה או זו שלפניה או זו שלפניה? מתי שמעתם אותו מביע את דעתו לשמאל או ימין?) והקונצנזואליות שלו, הולידו אנמיות ונביבות טקסטואלית והימנעות מדעתנות ממשית בקרב הדור שהגיע אחריו.

      זו כמובן לא אשמתו של חנוך. הוא לא חייב לאף אחד מאיתנו מאום – לא מוזיקלית, לא טקסטואלית ובוודאי שלא פוליטית. מותר לו לעשות מה שבא לו וזכותו לשתוק עד סוף ימיו. זו אשמתנו שהמלכנו אותו והמשכנו ליצור בצלמו גם כשהפסיק לרגש ולחדש; אשמתנו שהמשכנו לתלות בו תקוות ולהתייחס אליו כקדוש, גם כשהפסיק להיות רלבנטי לחיים שלנו. כבר לפני 20 שנה ניסה אוהד פישוף לפוצץ את הבלון הזה ונתקל בחזית סירוב שהתייחסה אליו כפרובוקטור, במקום לקבל את הטענה שלו כלגיטימית; כרצון ליצור נרטיב אחר לרוק הישראלי, שלא יסתמך על אותן מיתולוגיות ישנות שהפסיקו לומר לו משהו על החיים שלו.

      זה בדיוק המקום שבו ההשוואות בין שלום חנוך לבוב דילן, ברוס ספרינגסטין או ניל יאנג (על איגי פופ אני אפילו לא רוצה לדבר) והצורך הכמעט כפייתי של מוסד הביקורת המקומי למצב אותו כטרובדור, מעוררות פלצות. בניגוד לחנוך, דילן, ספרינגסטין ויאנג מעולם לא נשמרו ככלי חרסינה שבריריים בהם אסור לגעת. הם ספגו חבטות מכל הכיוונים לאורך שנים (יאנג באייטיז, ספרינגסטין בניינטיז ודילן לאורך כמעט כל האייטיז והניינטיז), והמשיכו לפעול בתוך חלל שבו יש להם מה להוכיח, דבר שהכריח אותם להיות עם היד על הדופק. את דילן זה הכריח להוציא את "Time Out of Mind", את יאנג לחבור לסוניק יות' ולשחרר אלבום מחווה לקורט קוביין ("Sleeps with Angels") ואת הבוס להיות מעורב פוליטית. הם מעולם לא היו פרות קדושות ששחיטתן נחשבת בגדר חטא. יתרה מזאת, בכל פעם שהם שוב הפסיקו לעניין, הם זכו להתעלמות. התנועה לא נעצרה, אלא המשיכה קדימה עם רגל בוטחת על הגז ונתנה את המקום למי שראוי לתשומת הלב.

      אין קשר

      אבל עזבו אתכם מדילן, יאנג וספרינגסטין. בואו נדבר על רמי פורטיס, בן דורו ( הוא צעיר משלום חנוך רק בשמונה שנים) מי שהיה הסאונדמן של תמוז וזכה לפריצת הדרך הראשונה בהופעות שלהם. מי שמופיע כמוהו פעם בחודש בבארבי וקורא תיגר על הרוקרים הצעירים. בעוד שחנוך משמר את מעמדו המיתי, פורטיס ממשיך להיאבק עליו במשך שנים ולא נח לרגע. לפני חודש הוא הוציא אלבום משולש שנוטפים ממנו רעב ותשוקה למוזיקה. ללא נפיחות וחשיבות עצמית פורטיס מקפיד להקיף את עצמו בחבורות של צעירים ממנו שייגרמו לו להמשיך לתקתק. למרות שהרבה יותר מגיע לו, פורטיס מעולם לא זכה לעדנה התקשורתית ממנה נהנה חנוך (למעשה הוא זכה בעיקר להתעלמות ובוז אחרי התקופה שלא יצר ביחד עם סחרוף). למרות שהוא כתב כמות מטורפת של שירים יפים שיכלו להיות נכסי צאן ברזל- לא פחותה מזו של חנוך ("שקיעתה של הזריחה" מרגש אותי פי כמה מ"מאיה" ו"בלונדיניות על אוטוביאנקי" יפה בעיני הרבה יותר כל "הליקופטר" – הוא לא הפסיק לאתגר את עצמו, או לחשוב לשנייה לחיות על תהילת העבר.

      אבל פורטיס לא שייך לארץ ישראל הישנה והמדומיינת שעורגים אליה. למוזיקה שלו לא דבק ריח הפרדסים ואין בה את טעם הנשיקה הראשונה. יש בה את טעם היריקה. אי אפשר לנגן אותו בימי זיכרון או בפיגועים. הוא לא שר על אהבת נעוריו, אלא על גרופית בת 15 שרוצה למצוץ לו. ואיך היה נשמע הרוקנרול בלי המציצות? כמו רוק ישראלי.