איפה הרוח?

על פניו יש משהו נכון יותר באיפה הילד 2009 על פני גרסת האיחוד הקודם, בשנת 2001. הכוונות האמנותיות פונות להתחדשות ויצירה משותפת במקום נוסטלגיה צרופה; ואם אפשר לעשות כסף בדרך – באמת שחמי רודנר ואסף שריג עבדו מספיק קשה ביחד ולחוד בשביל להיזכר איך נראה מבט של מעריץ מתרגש כשהם עולים לבמה. ביום שישי בצהריים היו לא מעט מבטים כאלו, שהיו הזדמנות לחיבור מחדש עם הלהקה.

ההופעה נפתחת ב"זמן סוכר", שיר הנושא של אלבום הבכורה, וחלוקת הכוחות בלהקה נשמרת: אסף מרוז ואופיר בר-עמי סוגרים את הפינות, אבל לא מייצרים נוכחות משל עצמם והנטל נופל על שריג ורודנר. בפזמון הקהל כבר מחומם ורודנר מאמת את האגדה האורבנית אודות הפה הגדול ביותר ברוק הישראלי ובולע את המיקרופון, אבל לא רק. גם היום, השאלה היא לא איפה הילד, אלא איפה שאר חברי הלהקה ליד הדומיננטיות של רודנר, במיוחד שריג, שהגיטרה שלו נבלעה בתוך הפה של חמי.

הפספוס הזה הוא עצום: הסיבה העיקרית בגינה איפה הילד יכולה להיחשב כלהקת רוק טובה היא הגיטרה המצוינת של אסף שריג, עם טכניקה וידע מוזיקלי שלא מביישים אף אמן שחתום במטאדור, או סאב-פופ. לדעתי, שריג סורס באלבומי האולפן של איפה הילד באופן שהקשה עליהם למרוד באמת בבורגנות של הרוק הישראלי. בהופעה, כששוחרר לו מעט חבל דיסטורשן, כמו ב"השדים הירוקים", הקהל הגיב בהתאם וזינק. המראה לא חזר על עצמו יותר מדי.

חברי איפה הילד הכריזו מראש על סיבוב להיטים, וזה לגמרי הוגן מצדם. עם זאת, קשה להבין איך אלבום שהם כה גאים בניסיוניות שלו כמו "מסעותיי עם עצמי" אוזכר בשני השירים הרעים ביותר מתוכו – "זוהי סדום" ו"הביאו את הסתיו". לאן נעלמה הגיטרה האדג'ית ב"מסעותיי עם עצמי" השיר? ומה עם "רגעים קטנים" הנפלא של שריג? כדי שהקאמבק הזה לא יהפוך לקוריוז חולף, כדאי להם לתבל את הסט ולגרום למעריצים האמיתיים להרגיש קצת יותר בנוח, גם כשמאכילים אותם בכפית.

והיו גם שני שירים חדשים: "אהבה מוזיקה" נורא רוצה להיות המנון, כשהלחן והעיבוד קורצים במגושמות ל"שיטוט ברחובות" של להקת פונץ'. אלא שכרגיל, בקרבות שיוסי בבליקי נכנס אליהן, הוא אולי יוצא עם פחות אוהדים אבל תמיד מנצח. "מנסה", השיר השני, לא הצליח להלהיב אך חובה לתת לו שמיעות נוספות. בסך הכל חשוב לזכור שקלאסיקה מיידית כמו "מה שעובר עליי", שבוצע היטב בהופעה, מגיעה פעם בחיים.

הופעות איחוד מייצרות התרגשות מעצם המעמד, לפעמים יותר מההופעה עצמה. בוודאי כשזו בינונית למדי. למעריצי איפה הילד, מספיק לראות את שריג ורודנר על במה אחת מבלי שרודנר ישיר את "מכונת השירים הגדולה" כדי לפצוח בקריאות "או מיי גוד" ולהשאיר את כושר השיפוט בבית. כך, הוא מחל לרודנר פעם אחר פעם על ההמרה של הפרורפמנס בנדנודים ווקאליים, כמו ההתעקשות שלו להפוך שיר כמו "אחד אלוהים" לסוחף כמו ערב שירה פוליטית של ארגון "נשים בשחור".

הסיפור האמיתי באיחוד של איפה הילד, נמצא דווקא בשאלה אחרת שהעלו רודנר ושות' והיא "איפה הרוח?". פחות מ-24 שעות קודם לכן, בני המה של אוהד פישוף וישי אדר נתנו לכך תשובה מצוינת, ולקחו את מועדון ברזילי לחצי שעה מהפנטת. פישוף ביצע את "האלוהים שלי עייף" ובהופעה של איפה הילד בזאפה חשבתי שהוא באמת עייף מהעובדה שכבר 20 שנים, שני איחודים והפה של חמי רודנר – הדבר היחיד שעדיין מעניין לחכות לו הוא שאוהד פישוף ידבר.