סיפור פשוט

חברת סטארט אפ שוקדת על פיתוח מוצר. שלוש שנים היא עמלה, מאמינה שיש בידיה משהו חדשני ומרהיב, חושפני ומרתק. כשהיא משיקה את פרי עבודתה, היא מגלה שהמוצר הזה בעצם קיים בשוק כבר לא מעט זמן. השקעה עצומה ירדה לטמיון.

זו, באופן כללי, ההרגשה שמתקבלת עם קריאת קובץ המאמרים "פשוט זה לא", 19 סיפורים אישיים שקובצו ונערכו על ידי בני הזוג בעז גאון ואפרת מיכאלי. "לפני שלוש שנים נולד במוחנו רעיון", מספרים המחברים, "החלטנו לפנות אל קבוצה של גברים ונשים אינטליגנטים החיים בישראל ולבקש מהם ומהן להתעמת עם השתנות, או שמא התהפכות, המונח משפחה". רעיון סביר, אפילו נאה ל-2002, אבל לא רלוונטי ל-2009. בישראל של היום יצר האקסהיביציוניזם כבר מזמן קפץ מעל לפופיק וכל הדיוט מקים לעצמו בלוג כדי לספר על ניחוחות הביצה הקשה שאכל אתמול בבוקר, על הכוונה שלו להבריז לאשה ולברוח לקריביים ועל ההחלטה לאמץ דג זהב ולקרוא לו מוקי.

קשה להפתיע בימינו. הקומיקאי המנוח ריצ'רד ג'ני אמר פעם שאם תקליד במנוע החיפוש "אנשים שעושים סקס עם עזים שעולות באש", מיד תקפוץ על המסך השאלה: "איזה סוג של עזים?". הבשורה אינה מחדשת שום דבר, כמעט לכל מציאות כבר התוודענו, במישרין או בעקיפין. חלק מהכותבים חיים עם זה בשלום, לא מעבירים תחושה שהשמש זורחת להם גם ממקומות שאינה אמורה לזרוח, ואפילו מצליחים לגרום לנו לחשוב. הסיפור של יעל ישראל (מיד נגיע אליו) נוגע. גם הקומיקס של שחר נבות, על הביקורת החברתית שסופג גבר שכל חייו נאמן לאישה אחת, מעביר מסר דק אבל נוקב. שירה גנור, שיושבת על הגדר המפרידה בין העולם החרדי לחילוני ולא מצליחה להחליט לאיזה צד ליפול, נותנת תחושה של דילמה שלא תיפתר בקרוב. אבל אלה היוצאים מהכלל. רובם המכריע של המספרים פשוט גורם לנו לשאול את עצמנו למה בדיוק זה צריך לעניין מישהו והאם לא קראנו את כל זה כבר, בבלוק אחד או בכמה פוסטים נפרדים.

מיכאלי וגאון ידעו עוד בזמן איסוף החומר שעולם הבלוגיות באינטרנט כבר חצה גבולות ועירטל את הפרטיות עד לאיבריה המוצנעים ביותר. יעל ישראל, שסיפורה "לא מהמרת על חיים של ילד. מה זאת אומרת יהיה בסדר" הוא אחד הטובים שבלקט, מתארת את המלחמה היומיומית של אשה בת 47, שהחליטה שאינה רוצה ילד בחייה, לא רק עם הסביבה הקרובה, אלא גם עם עולמם האכזרי של הבלוגרים והטוקבקיסטים. גם בסיפורים אחרים מוזכר, אם במרומז ואם בפירוש, הקשר שרק הולך ומתהדק בין המציאות לעולם הוירטואלי. השאלה היא, אם כן, מדוע טרחו כל כך גאון ומיכאלי לאסוף את המאמרים הללו ולהעלות אותם על הכתב?

גידי שפרוט, שכתב את "זכות השיטוט הגברי", נותן דוגמה מצוינת לתחושת ה"וואט דה פאק" שעולה לא אחת בספר. שפרוט מתעד פגישה ראשונה בלתי שגרתית עם מי שתהיה לאחר מכן חברתו – בתוך ת'ריסאם - משגל של שניים על אחת. הוא מתאר מערכת של יחסים פתוחים שבה שניהם מזדיינים ללא הכרה, ביחד ולחוד, ומגיע לתובנה ש"היה לי טוב, אז נשארתי". מעבר לעובדה ששפרוט לא מצליח לשכנע כלב מת באמיתות היחסים הבעייתיים האלה, כחלק ממסע הקידום לתרומתו לפרויקט הוא גם מספר ללא הפסק בראיונות כי הם היו ביחד חצי שנה (חצי שנה! נצח!) וכי היום הוא מנהל מערכת יחסים "נורמלית". וואלה? אז איפה נקודת המבט השונה, החדשנית והאלטרנטיבית, כביכול, שניסית להציג לנו?

רוב הכותבים של "פשוט זה לא" משתייכים לברנז'ת התקשורת והבידור. זה רק מגביר את התחושה שגאון ומיכאלי לא באמת חיפשו מישהו שבא לחדש אלא כאלה שיודעים לספר ובעיקר למחזר. בהקדמה הם מציינים כמה קשה היה ללקט אנשים שיבואו וייחשפו. אלא שגם מי שלא ידע לפני כן מה עומד מאחורי חייהם של דן תורן ואליען לזובסקי, למשל, יכול בקליק קטן למצוא שכל מה שגילו לנו בסוד, לכאורה, סייע להם למנף את הקריירה עוד הרבה לפני שכתבו את מאמריהם. יש ספרים שישמרו על חיי נצח, יש כאלה שלאחר מספר שנים מאבדים מהרלוונטיות שלהם. הבעיה הגדולה של "פשוט זה לא" היא שהוא פשוט לא עומד במבחן הזמן. כבר מעכשיו.