פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ראד בול

      אחרי קריירה מלאה תפקידי משנה קורעים מצחוק מקבל פול ראד את המושכות ומוביל סרט בעצמו. ישי קיצ'לס אנקורמן. וגם: הגרסה החדשה של המעניש תכסה אתכם בחתיכות מוח

      אחרי שנים ארוכות שבהן מילא תפקידי משנה חיוניים וחינניים בקומדיות מצחיקות יותר ובקומדיות מצחיקות פחות, פול ראד סוף סוף מקבל את הצ'אנס שלו להיות המצחיקן הראשי. הגיע הזמן באמת.

      הוא היה האח החורג של אלישיה סילברסטון ב-"קלולס" (אחד התפקידים הפחות מצחיקים שלו), הוא היה המדריך המאצ'ו ב-"Wet Hot American Summer" (אחת מקומדיות הקאלט המוצלחות של העשור), הוא היה כתב הפלילים שנותן שמות לאשכיו ב-"Anchorman: The Legend of Ron Burgundy", ובשנים האחרונות הוא מוכר בעיקר כחבר רב ערך באנסמבל הקומי של ג'אד אפאטו. ל-"בתול בן 40", למשל, תרם ראד את המשפט המאולתר והאלמותי "אתה יודע איך אני יודע שאתה גיי? כי אתה אוהב את קולדפליי". ל-"Knocked Up", לעומת זאת, הוא תרם את השקפת העולם המצחיקה/עצובה/מדוייקת הבאה: "החיים הם כמו פרק של 'כולם אוהבים את ריימונד', רק שלא מתלווה אליהם צחוק מוקלט, והם לא נמשכים עשרים ושתיים דקות. הם נמשכים עד שאתה מת". וגם ב-"Forgetting Sarah Marshall" – שם גילם מדריך גלישה שזוף ושרוט – הוא היה בלתי נשכח. אין מה להגיד. האיש מצחיק.

      בכל מקרה, בשעה שבסוף השבוע האחרון עלה בארצות הברית סרטו החדש, קומדיית הגברים "I Love You, Man" (בו מככב ראד לצד ג'ייסון סיגל, מ-"Forgetting Sarah Marshall"), ובשעה שאנו מזדיניים בסבלנות עד שהסרט הנ"ל (שקיבל ביקורות מצוינות, אגב) ייצא לדי.וי.די ו/או ידלוף לרשת (כי להקרנות מסחריות בארץ, נכון לעכשיו, הוא לא יגיע), ניתנת לנו הזדמנות משמיים להביט לאחור ולהעריך את "Role Models" - חגיגת הצחוק הקודמת לה ראד היה שותף, שיצאה לאחרונה בדי.וי.די.

      אי אפשר לבקש יותר

      בסרט מגלם ראד את דני – בחורצ'יק מתוסכל ואומלל שעובר בין בתי ספר ומשכנע את הילדים התמימים לצרוך את משקה האנרגיה הפופולארי והממכר שאותו הוא משווק. מסייע לו במשימתו הנלוזה ווילר – בחורצ'יק פרוע וקרוע שנהנה לעשות דברים לבנות המין היפה, ואחר כך לתת דני להריח לו את האצבעות. את הבחורצ'יק הזה מגלם שון וויליאם סקוט (שעדיין מוכר בעיקר כסטיפלר, מסרטי "אמריקן פאי").

      מכאן לשם, אחרי כמה דקות של סרט, הנערה של דני (אליזבת' בנקס, שגילמה את מירי ב"זאק ומירי עושים פורנו") מחליטה שנמאס לה מהגבר המתוסכל והאומלל שלה והיא זורקת אותו כמו טמפון משומש. בתגובה, דני מאבד את זה ביג טיים באמצע פרזנטציה בפני תלמידים, ולפני שתספיקו להגיד "מאיה בוסקילה לא סקסית בעליל" הוא מוצא את עצמו מסובך עד צוואר עם החוק. וגם ווילר מסובך שם איתו.

      כיוון שהשניים ממש לא רוצים לבלות זמן מאחורי הסורגים, הם מסכימים לבצע עבודות שירות שבמהלכן מוטל עליהם להיות ה"אחים הגדולים" של כמה ילדים מסכנים ומעט בעייתיים שמצאו את עצמם גדלים ללא דמות אב. ווילר מצוות לזאטוט שחור שמקלל יותר מריצ'רד פריור ביום ממוצע, ואילו דני מוצא את עצמו תקוע עם ילד דחוי חברתית שחושב שהוא חי בתוך עולם פנטזיה סטייל "שר הטבעות" (ושאותו מגלם כריסטופר מינץ פלאס החמודי, הזכור לטובה כמק'לאבין מ-"Superbad").

      כמו שאתם יכולים לנחש, למרות שבהתחלה הארבעה לא כל כך מסתדרים, בסופו של דבר צמד המבוגרים הלא מאוד בוגר שלנו מוצא את עצמו למד דבר או שניים על החיים, כאשר גם הילדים יוצאים מרווחים מכל העניין. למרבה המזל, הדרך למוסר ההשכל רצופה בכמות לא מבוטלת של פנינים מהזן הקומי רווי הגסויות, ואם לא די בכך, לא תמצאו כאן ולו טיפה אחת של סנטימנטליות.

      את "Role Models" ביים דיוויד וויין, שהוציא תחת ידיו גם את "Wet Hot American Summer" (כזכור, אחת מקומדיות הקאלט המוצלחות של העשור). ולמרות שקשה להתעלם מהנוסחתיות של סרטו החדש, עוד יותר קשה להתעלם מהעובדה שיש כאן נשמה בשפע, כאשר ראד, סטיפלר, מק'לאבין והילד השחור שמקלל הרבה פשוט סוחבים את הסרט על גבם ועושים עבודה נהדרת שמנטרלת כל סיכוי להתבאסות. והדובדבן? הסוף אפילו מצליח להיות קצת מרגש. מה עוד אפשר לבקש?

      עונש קולקטיבי

      הוליווד כבר ניסתה פעמיים לעבד למסך את דמותו של גיבור הקומיקס הפופולארי המעניש. בשתי הפעמים התוצאה שיצאה הייתה חנטריש.

      בניסיון הראשון, שנערך ב-89', כיכב דולף לונדגרן, וחוץ מלספק לבועז יכין ("פרש"), שכתב את התסריט, את המשימה ההוליוודית הראשונה שלו, קשה לחשוב על משהו חיובי שהסרט הטיפשי והלא מספק הזה (שיותר ממזכיר את תקופת הזוהר של גולן-גלובוס) תרם לעולם.

      בניסיון השני, שנערך ב-2004, כיכב תומאס ג'יין ("The Mist"), כאשר ג'ון טרוולטה מילא את תפקיד הנבל. באופן משונה, למרות שהיא הייתה מושקעת בהרבה, הגרסה השניה הצליחה להיות אף פחות מספקת מהראשונה, כאשר מירב האשמה נפלה על עלילת המשנה התמוהה שסיפרה על מערכת היחסים שהמעניש מפתח עם שכניו ה"מצחיקים" והבלתי נסבלים.

      פעם שלישית כאפה

      כעת, מסיבות לא לגמרי ברורות, זוכה המעניש לגרסה שלישית. אז מה אתם אומרים? הם הצליחו הפעם?

      ובכן, החדשות הטובות הן ש-"Punisher: War Zone" (שיצא עכשיו בדי.וי.די) הוא הסרט הכי פחות גרוע משלוש הגרסאות להן זכינו עד כה. אך בהתחשב ברמתן הנמוכה של שתי הגרסאות הקודמות, קשה לראות בכך חוכמה גדולה.

      את המעניש מגלם הפעם ריי סטיבנסון (שכיכב בסדרה "רומא"), ואין ספק שמדובר בבנזונה הכי קשוח שנכנס עד עתה לנעליו של פרנק קאסל (איש הצבא המעוטר שבעקבות חיסול משפחתו בידי מאפיונרים הופך למעניש: צבא של איש אחד שמעביר את זמנו בחיסול שיטתי, יסודי ואכזרי של רעי העולם).

      במשך החצי הראשונה של הסרט הוא כה עסוק בלהרוג רעים (הוא הורג אותם עד שהם מתים, ואז הוא הורג אותם עוד קצת), שהוא לא מוציא מפיו מילה. והאמת, גם אחר כך הוא לא מדבר יותר מדי (חוץ מבכמה דקות שבהן הוא מוצא את הזמן להתיידד עם ילדה קטנה וחמודה שאת אביה הוא הרג בשגגה. סליחה, באמת).

      את הרע הראשי – מאפיונר מניאק שאוהב להסתכל על עצמו במראה - מגלם באופן מוגזם, גרוטסקי וקומי השחקן הבדרך כלל מבריק דומיניק ווסט (מק'נאלטי מ"הסמויה"). אחרי שהמעניש זורק את המניאק אל תוך מכונה למחזור בקבוקי זכוכית, זה חוזר לחיים כארכי-נבל מושחת פנים בשם Jigsaw, ונשבע לנקום. מסייע לו במשימתו אחיו המופרע (שנוהג לאכול לאנשים את הכבד, בליווי מעט רסק תפוחים).

      עד הדו קרב הסופי בין השניים, גם המעניש וגם Jigsaw זוכים לשלל הזדמנויות להרוג אנשים בדרכים יצירתיות, ולזכותה של הבמאית לקסי אלכסנדר, ייאמר שהיא בהחלט אינה חוסכת במחלקת הגועל נפש. שכן עד מהרה מתברר שזהו מסוג הסרטים שבהם כשמישהו נותן למישהו אחר אגרוף בפנים, סביר מאוד להניח שהאגרוף ייכנס אל תוך הפרצוף של הבנאדם ויפגוש את המוח שלו; מסוג הסרטים שבהם כל ירייה מהשוט-גאן גורמת לראשו של הקורבן המסכן להתפוצץ כמו אבטיח; מסוג הסרטים שבהם משפדים כל כך הרבה אנשים בעזרת אביזרים חדים ומגוונים שאתם עשויים לפתח תיאבון לא מוסבר למעורב (ואז לאבד אותו כשתראו עוד ראש מתפוצץ כמו אבטיח, קומפלט עם חתיכות של מוח).

      למרות מיטב המאמצים של הבמאית החרוצה וחולת הנפש (ושל סטיבנסון, הבן זונה הקשוח שלה), ולמרות שנשפכים כאן ליטרים של דם, ולמרות שקילוגרמים של איברים פנימיים משפריצים לכל עבר, כמו בשתי הפעמים הקודמות, גם הגרסה הנוכחית לא הצליחה במיוחד בקופות. אבל אם אתם חושבים שהאנשים הטובים בהוליווד יבינו את הרמז, ירחמו עלינו, ויפסיקו סוף סוף לנסות לעשות צדק עם דמותו של המעניש, סביר להניח שאתם טועים. הגרסה הרביעית, כך נדמה, היא רק עניין של זמן. מי ייכנס לנעליו של המעניש הפעם? פול ראד, אולי?