כוס התה שלנו

זה היה רגע מופלא. הוא כמובן צונזר על ידי האח הגדול של קשת, אבל לא נעלם מהאחים הקטנים, המסורים, השקדנים, שעושים עבודת קודש - מקליטים, מקפיאים את התמונה, סוגרים לופ - ומציפים אותה לרשת. רגע שעוד ייחרט בתולדות הטלוויזיה הישראלית, כמו ה"מהפך" של חיים יבין, "אנחנו על המפה" של טל ברודי, או החייזרים של דודו טופז.

זה היה רגע בו חשפה עדי נוימן את הערווה הישראלית הראשונה, במלוא הדרה ותפארתה; מלאת רהב, יופי ואומץ. אל תנסו לתרץ ולומר כי וודאי היו כל בגדיה התחתונים בכביסה, שכן בחורה יודעת תמיד מה היא לובשת. היא יודעת בדיוק אלו תנועות היא יכולה ולא יכולה לבצע בהתאם למלבושים והמבושים שלה. ונוימן ידעה מה היא עושה. בעודה מתגוששת עם דודי מליץ כשהיא עוטה שמלה בצבע מסטיק ומתחתיה אין מאום - רק רגליים ארוכות ומה שביניהן.

בניגוד לסיגר, כוס הוא לעולם לא רק כוס. עבורנו הכוס הוא אריק שרון חוצה את התעלה עם תחבושת על הראש. הוא תלם וחריץ ראשון באדמת העמק. הוא כריך מתגמל לאחר מסע מייאש בטירונות. הוא ארץ ישראל הטובה והרטובה. תדע מעתה כל אם עברייה שבתה נהנית מרוח צוננת בערבי הנחל. לו רק סשה ארגוב היה בחיים הוא ודאי היה ממהר להלחין בלדה לטקסט של אלכסנדר פן. הבה לא נתייחס לכוס כאל אובייקט השייך לתרבות הביבים; בואו ונודה עד כמה הוא - בייחוד הוא! - מופלא.

בריטני, לינדזי לוהאן וגם נשות לונדון הענוות, איימי ווינהאוס ולילי אלן, השכילו להבין שהדרך לקריירת צהובונים מבטיחה עוברת בין הרגליים והשאירו את התחתונים במגרה. כעת זו עדי נוימן שסביר שלא בשוגג ויתרה על פריט הלבוש הבסיסי. בטח לא בבית שמוקף כולו מצלמות.

נוימן הפריחה את השממה לעיני אלפי צופים וגולשים, רעבים ליבול מקומי, אותנטי. משלנו. בכך שנפרדה לשלום מתחתוניה ופישקה רגליה כאילו יצר החופש בעצמו נח באותו ליבידו שובב, הביאה עמה נוימן מניו יורק הרחוקה שבארצות הברית של אמריקה, לא רק מבטא מעצבן אלא גם את הרגע הטלוויזיוני המענג של השנה עד כה. גוד בלס.