זו קיני

בשנייה קולטים את זה. עוד לפני שהיא אמרה את המילה הראשונה, אפילו מבלי להסתכל עליה עדיין. זה הוויב הזה. וויב שיש באישה אמיתית. פעם התווכחתי לילה שלם עם אחת שניסתה להציג את עצמה ככזו על מה הופך אישה לאמיתית. האם אלו העיניים שמשדרות כמות של חיים שמעולם לא עברת? משהו בקולה שגורם לך לרצות אותה עוד ועוד, רכות עורה המעיד על עומק תשוקתה לעומת החיספוס של עברה, או אולי זו דווקא הדרך בה היא מסתכלת עליך כשלא הולך לך בחיים? יש כאלו שבורכו במתת אל וקולטות בשנייה את מה שייקח לך כמה שנים טובות להבין. ואולי בסופו של לילה זו הנשמה. הדבר הזה שחומק מהגדרה. פעם אינטואיציה, פעם רגש ופעם זו שתיקה. לעיתים זו דווקא לחישה שממשיכה להדהד בתוכך עוד הרבה זמן. נשמה. חייבים אחת כזו מדי פעם. לקיני, אחת עם שם מגניב שיודעת את ההבדל בין מים לבין שוקולד, יש אותה בכמויות.

היא חצי ג'מייקנית וחצי אינדיאנית שגדלה בקנדה. אולי זה מתחיל להסביר את החידה המרתקת והכל כך מהנה הזו, שההורים קראו לה קייטלין סימספון. שם שאפילו לא מתקרב ליקום המוזיקלי המרתק של קיני כפי שהיא הביאה אותו אלינו באלבום הבכורה שלה לו יש דווקא אחלה שם – "Idle Forest of Chit Chat". אותם הורים שלחו את הבת הכשרונית שלהם ללמוד מוזיקה בתורה מוזיקלית וקייטלין, שהיא זמרת אופרה בהכשרתה, החלה לחזור לשורשים וגילתה את הרגאיי. ואז את הג'אז. וכשפגשה את אפסן הורן היא החלה להשמיע לעצמה את עצמה כמו שמעולם לא שמעה את עצמה. באלבום הזה היא אשכרה מביאה את עצמה לשולחן – אמיתית, פגועה ופוגעת, חפה מכל קישוט פרוזאי של תעלולי הפקה מכבידים, מלאת נשמה וחשוב מכל, עם קול משלה. קול שלא מפחד להתריס את המילים הפוגעניות, החשופות כל כך ולמרות ששבעה מפיקים חתומים על האלבום הזה – כל אחד כריש לכשעצמו – זה הקול של קיני. בסופו של דבר היא זו שעושה את האלבום שלה. ועושה את זה טוב לאללה.

תחשבו על אריקה באדו. עכשיו תורידו את החתוליות המתפנקת שיש לה ותוסיפו על זה כמויות של קרמל, או יותר נכון טחינה. ככה קיני נשמעת. היא לא מושלמת כמו בילי הולידיי, אבל כמוה היא עגולה ביצירה שלה, לא פוחדת ללכת לכיוונים שלא תמיד הולכים בהם, בטח שלא זמרות, בטח לא היום. מזכירה בקצת את מילי ג'קסון – אחת מהארנבות היותר בוטות שהיו למוזיקת הסול, רק בלי הרצון להתריס בכמעט כל שיר את המיניות שלה.

מטריית המפיקים שהלייבל Tru Thoughts העמיד לכבודה יוצרת כאן נוף משתנה, אבל מעיד על קיומה של דרך. דרך שמתווה היוצרת והיא, ממש כמו אישה אמיתית, אינה ממהרת לגמור, אלא מתעכבת על המקומות שחשוב לה להתעכב. נוסטלגיה 77, קוואנטיק, הינט, TM Juke, diesler והכוכב הנורווגי העולה Souldrop עושים כאן יופי של עבודה, וכל אחד – כך נשמע – גם אחוש נהנה לעשות אותה. המוזיקה כאן, כיאה להשכלתה הקלאסית של קיני, מאד מתוזמרת וחופשייה. היא מתחילה בסול, רגאיי לייט ופ'אנק כבד ויכולה להסתיים בפרי ג'אז ובכל זאת מבלי להעיק בפוזת ה"תראו על כמה סגנונות אני מסוגלת לשבת". ממש לא. לקיני יש דברים חשובים יותר להגיד במוזיקה שלה.

כמו ארית'ה בזמנה גם היא אומרת, לא מבקשת, לגבר שלה שיבין את מקומו כדי שיתחיל להבין אותה. שיבין את המילה "כבוד" לפני שיקבל משהו שמזכיר את המילה "סקס". בשיר אחר היא אחרי כמה דרינקים, מדברת כנראה על איזה גבר מקצועי באיזה בר ומנערת אותו ממנה כמו שייקר. בשיר אחר היא שבורת לב, באחד מלאת תשוקה ובאחר דווקא חדורת מודעות פוליטית. בכל אלו היא נותרת עצמה. כמו מנורת לאבה מפעם, בכל שיר מתגלה פן אחר בתוכה, ויש לה יכולות קוליות שמסוגלות להעניק לצד הזה את מלוא היחס, להפיח בו חיים. מותק של אלבום. על אמת. כזה שנעשה בהרבה אהבה, התכוונות וסבלנות שיש רק באישה אמיתית. אתם מוזמנים להכיר אחת כזו.

קיני, "Idle Forest of Chit Chat"
(Tru Thoughts)