פרק ראשון: כל הנשמות

מבין השלושה, שניים מתו אחרי שעזבתי את אוקספורד, ולכן יש לי הרגשה לא הגיונית שהם חיכו עד שאגיע לעיר ואגור בה תקופה מסוימת כדי לתת לי הזדמנות להכיר אותם, ועכשיו, גם לדבר עליהם. במילים אחרות - וגם זאת הרגשה לא הגיונית - אולי אני מחויב לדבר עליהם. הם מתו רק אחרי שיצאתי לחלוטין מחייהם. אילו נותרתי חלק מחייהם (חלק מחיי היומיום שלהם) והמשכתי לגור באוקספורד, אולי הם לא היו מתים. ההרגשה הזאת איננה רק לא הגיונית, היא גם יומרנית. אבל בשביל לדבר עליהם, אני צריך לדבר גם על עצמי ועל שהותי באוקספורד, אף שהדובר איננו האדם שהיה בעיר. הוא נראה כך, אבל זה לא אותו אדם. אם אני מכנה את עצמי אני, או משתמש בשם שמלווה אותי מיום הולדתי ושיש הזוכרים אותי בו, אם אני מספר על עצמי דברים התואמים את סיפוריהם של אחרים על חיי, או מכנה ביתי את הבית שלפנ?י ואחרי גרו בו אחרים ואני גרתי בו שנתיים, הרי זה רק כי אני מעדיף לדבר בגוף ראשון, ולא כי אני מאמין שדי בעצם הזיכרון כדי שאדם ימשיך להיות אותו אדם בזמנים ובמרחבים שונים.

מי שמגולל כאן ועכשיו את מה שראה ומה שאירע לו בעבר אינו אותו אדם שאכן ראה וחווה את הדברים. הוא גם אינו המשכיות של אותו אדם או הצל שלו או היורש שלו ואפילו לא המנ?ש?ל שלו.

הבית שלי היה מעין פירמידה בת שלוש קומות. ביליתי בו זמן רב, שכן המטלות שלי בעיר אוקספורד היו אפסיות ולמעשה בלתי קיימות. אוקספורד היא, ללא ספק, אחת הערים הכי נטולות עבודה בעולם, ועצם השהות בה נחשבת יותר מעשייה ואפילו מפעולה. לצורך השהות בעיר נדרשים - כתרופה לנמנומה הטבעי של הנפש - ריכוז רב, סבלנות גדולה ומאמץ כה עילאי, שיהיה זה בלתי מתקבל על הדעת לדרוש מתושביה לגלות נמרצות כלשהי, קל וחומר בפומבי. זאת, אף שכמה קולגות שלי נהגו תמיד לבלות את ההפסקות שלהם בהתרוצצויות, כדי לשוות לעצמם מראה נצחי של עומס ועיסוק אינסופי בין השיעורים, ודווקא השיעורים שלהם התנהלו בשלווה גמורה וחסרת דאגות, שכן השיעורים הם חלק מהשהות ולא מהעשייה או הפעולה. כזה היה קרומר-בלייק וכזה היה האינקוויזיטור, שכונה גם "הקצב" ו"המרטש", וששמו האמיתי היה אלק דיואר.

אבל מי שחשף את הפעלתנות המזויפת הזאת במלוא ערוותה, ונתן ביטוי מלא לסטטיות או ליציבות של המקום, היה ויל, השוער הזקן של ספריית הטיילוריאנה (בניין שנקרא בלטינית בפומפוזיות המתבקשת Instituto Tayloriana) שבה נהגתי לעבוד בשלווה. מעולם לא ראיתי מבט כה צלול (בוודאי שלא בעירי, מדריד, שבה מבטים צלולים אינם בנמצא) כמבטו של הגבר בן התשעים כמעט, הקטן והמצוחצח, הלבוש תמיד במין סרבל כחול, שבבקרים רבים הורשה להישאר בביתן עם שמשות הזכוכית ולברך את המרצים הנכנסים ב"בוקר טוב". ויל לא ידע באיזה יום הוא חי (פשוטו כמשמעו), וכך, מבלי שיוכל איש לחזות את התאריך שבו יבחר ומדוע, בילה בכל בוקר בשנה אחרת, במסע קדימה ואחורה בזמן כרצונו; או בעצם, ללא כל רצון מודע מצדו.

הוא לא רק האמין שהשנה היא 1947, מבחינתו זאת ממש היתה 1947 או 1914 או 1935 או 1960 או 1926 או כל שנה אחרת משנות חייו הארוכים כל-כך. לעתים ניתן היה לדעת אם ויל נמצא בשנה רעה על פי הבעה קלה של פחד שעלתה על פניו (הוא היה נשמה טהורה מכדי שתקנן בו דאגה, שכן דאגה היא רגש המחייב התבוננות לעתיד, והוא היה חף ממנה לחלוטין). ולמרות זאת, מבטו הבוטח והעליז מעולם לא באמת הקדיר. אפשר היה לחוש שבבוקר אחד של 1940 שולט בו פחד מפני ההפצצות של ליל אמש או של הלילה שיבוא, בבוקר אחר של 1916 הוא מדוכדך קמעה בשל החדשות הרעות שהגיעו מהקרב על הסו?ם, ואילו בוקרו של יום ב-1930 מצא אותו בלי פ??נ?י בכיס בעיניים מתרוצצות ונבוכות של אדם הזקוק להלוואה ועדיין לא החליט ממי לבקש אותה.

בימים אחרים השינוי הקל בחיוכו הענקי או בברק מבטו החם לא פוענח על ידי איש - גם לא בניחוש - שכן נבע כנראה מכאב ומאירועים עצובים בחייו האישיים שלא עניינו מעולם אף תלמיד או מרצה. במסע הממושך הזה לאורך שנות קיומו, כמעט הכול היה בלתי מובן לאחרים (בדומה לדיוקנאות מן המאות שעברו, או לתמונה שצולמה רק שלשום). כיצד יכולנו לדעת באיזה יום מדכדך מימיו המרובים נמצא ויל כשבירך אותנו לשלום בחיוך רפה בלבד, במקום בנפנוף הנלהב שהעניק לנו בימים המאושרים או אפילו בימים הסתמיים שלו. כיצד אפשר היה לדעת באיזו דרך מלנכולית במסלול חייו הבלתי נגמר הוא נע כעת, כשהנפנוף הילדותי לא נלווה לברכת הבוקר טוב? היד הזו שהונפה אל על שכנעה אותך שלפחות אדם אחד בעיר הזאת, שאיננה מכניסת אורחים, באמת שמח לראותך, גם אם אותו אדם לא זיהה אותך כלל, או ליתר דיוק, היה בכל בוקר תחת הרושם שאתה אדם אחר מזה שהיית אך אתמול.