דיקון הסטודנטים

יש הרבה יוצרים מקוריים ומעניינים בעולם, ובכל זאת, לא קשה לזהות ממה כל אחד ואחת הושפעו; ממי הם לקחו את המוטיב ההוא וממי הם כאילו-גנבו את הלופ הזה. הרי אף אחד לא טוען שמקוריות חייבת להיות משהו חדש לגמרי. ג'אסטיס הם בין היוצרים הכי מקוריים של השנים האחרונות, אבל לא קשה לקשר בין הריליסים שלהם לבין אלבומים שדאפט פאנק הוציאו מספר שנים קודם; "Kid A" של רדיוהד הוא אחד מהאלבומים הכי מעניינים ששמעתי ויש בו לא מעט קטעים "מקוריים", אבל כל מעריץ רדיוהד מתחיל יודע שמרבית האלבום המבריק הזה נבנה על הרצון לחקות את אפקס טווין, בורדס אוף קנדה ופלייד.

דן דיקון הוא לא כזה קל לפיצוח. לא ברור מאיפה הוא שואב את ההשראות שלו ומה הבסיס למקוריות המתפרצת שלו. רצים להם כל מני טיעונים על טוקינג הדס ונובוקזה טקמרה, אבל זה לא משכנע. בשלב מסוים, ניסו לשים על הכוונת את הפיזמונים של קניה ווסט. אני לא שומע את זה. כמה מקומות אפילו חשבו להשוות את דיקון לגירל טוק - אבל זה רק בגלל שהההופעות המשותפות שלהם היו הדבר הכי קיצוני ומלהיב שקיים (כך אומרים, לצערי לא חוויתי את הקסם) וששניהם חותכים מקצבים בקצב שלא היה מבייש את Autechre.

באיזשהו מקום אני מבין את הטיעונים, או לפחות מכבד אותם, אבל האמת היא שאני לא שומע אצל דן דיקון שום צליל שהוא לא חדיש לגמרי ובלעדי לו; אף רעיון שאפשר להצביע איתו על אלבום אחר ולהגיד: "נו! אז זה מה שדיקון שמע כשהיה ילד". האיש גאון, ואם לא היו תמונות בפליקר או סרטונים ביוטיוב, הייתי יכול להישבע שהוא גדל בבועה מנותקת ומפוצצת בציוד אלקטרוני מהעתיד, יצורים קטנים וכדורים שמחים.

כבר מהביט הראשון באלבום החדש "Bromst", , שומעים שמדובר בדיקון. בדיוק באותה נשימה שבה מזהים את היוצר, קולטים שהאווירה היא אחרת, שהמסיבה של האלבום הקודם, "Spiderman of the Rings", נגמרה ונכנסנו לסוג של נורמליזציה - המקצבים המטורפים פחות נפוצים ושירת הצ'יפמנקס לא משחקת מקום כה מרכזי. ואולי זה פשוט אנחנו שהתרגלנו. עדיין יש אנרגיות חסרות ריסון - קטעים כמו "Red F" או "Get Older" הם לא פחות משוגעים מאלו שקיבלנו בעבר, אבל נדמה שהזרקור הוא על שירים כמו "Snookered", שכוללים צלילים נקיים ופסטורליים יותר, מתפתחים לאט ובשום שלב לא מתפוצצים לגמרי (אני מקווה שזה ברור שהכל יחסי). קשה להתלונן על כך, כי אותו "Snookered" הוא 8 דקות מרגשות בטירוף של שירה כמעט נטולת אפקטים, בה דיקון חוזר ואומר "טעיתי כבר הרבה פעמים בעבר/ אבל אף פעם לא באופן הזה".

הטריק של דיקון דומה - השירים נבנים לאט ומדי פעם נכנסת שכבה נוספת שתורמת לכאוס המאורגן הזה אלמנטים שלא דמיינת שיכולים להיות בו. על פני השטח אולי לא מדובר במשהו חדש, אבל צריך להקשיב לצלילים, לגיוון ולאנרגיות - שעדיין חיות ובועטות - בכדי להבין באמת. קטעים איטיים כמו "Slow With Horns / Run For Your Life" מצליחים ליצור אווירת חמימות - שאם אנחנו עדיין מתעקשים לחפש השוואות, מזכירה קצת את m83 - ולהמריץ באותו הזמן. זה מוזר, כי מדובר באלבום שהוא גם קיצי וגם חורפי; גם למסיבות וגם לרביצות מעורפלות.

דיקון של "Bromst" הוא פרגמטי יותר, לא מתעקש לכוון למטרה מסוימת ולא פוחד להשתמש מדי פעם גם בכלים חיים. השינוי הזה יושב עליו טוב ומהווה נידבך חשוב בקריירה שלו, שאין לדעת מה היא עוד תביא למעט מקוריות. מקוריות אמיתית, כזו שאי אפשר לנחש מאיפה היא צצה.

דן דיקון, "Bromst"
(Carpark)

קל נורא לכתוב על האלבום החדש של פיט דוהרטי. בתור התחלה, הוא התרחק מהרוקנרול, הוריד את הווליום ושינה את שם הבמה מפיט לפיטר. זה כבר מרמז על בגרות, לא? בהמשך, כדאי גם להתייחס לשאלה האם הוא רוקסטאר אמיתי (ברור שכן), האם יש לו כשרון למוזיקה או סתם לבניית שערוריות (הוא גאון בשניהם) והאם יש מקום לתהילה שהצהובנים העניקוה לו (בטח! אם הייתי רואה אותו לא הייתי מוריד את היד מהמצלמה).

עם הקלישאות הנ"ל אני בסדר. ברור שגם אני הייתי מתייחס אליהן. איך אפשר שלא? תרצו או לא – התדמית היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו. אבל יש כל מני דברים שחוזרים על עצמם בביקורות על "Grace/Wastelands" שפשוט עושים לי רע. קודם כל, תפסיקו להגיד שהכתיבה שלו השתפרה. דוהרטי תמיד היה כותב מדהים; גם בליברטינז ואפילו באותה בכורה מרושלת וידועה לשמצה של הבייבישמבלס. הליריקה שלו - ספרותית ומרגשת - תמיד כיוונה גבוה. העובדה שלא יכולתם לשמוע אותה דרך הגיטרות לא אומרת שהיא לא היתה שם, אלא רק מלמדת שלא שמעתם את השירים מספיק בכדי שהיא תחדור אליכם למוח.

ויודעים מה? אני מתרגש בכל שמיעה של האלבום. גראהם קוקסון, שמנגן כאן, מוסיף המון והדואט עם דוט אליסון (שאלוהים יברך אותה) קורע. מה שכן, קצת התאכזבתי שדוהרטי לא דבק בגיטרות רועשות, כי למרות שמדובר באחד מהרגעים הטובים בקריירה שלו, ההערצה שלי נתונה לפיט של הרוקנרול ולא לזה שיושב עם אקוסטית. וזה לא שאי אפשר להתבגר ולהמשיך לסחוב את החשמלית. טוב, למזלנו הבייבשמבלס עוד יחזירו את פיט למוטב ובינתיים יש לנו את האלבום המדהים הזה שמרגש כל פעם מחדש. באמת. הוא פשוט לא גורם לי לרצות להשתולל.

פיטר דוהרטי, “Grace/Wastelands” (הליקון)