פרק ראשון

ליאורה מורג נעלמת יום אחד ללא כל סיבה ובתה, סיגל, יוצאת למסע חיפושים אחריה. מתוך "כל היודע דבר" של אורית הראל

מערכת וואלה! NEWS

אמי נעלמה לפני שנה ושבוע בדיוק. כלומר, לפני שנה ושבוע בדיוק התברר לי שהיא נעלמה. שהיא לא לא-בבית, לא זמינה בטלפון, לא בעיר, לא בארץ. שהיא פשוט לא.
איננה.

היה יום שלישי בשבוע, אמצע אפריל. בחוץ לארץ זו עונת האביב. ואותו יום שלישי אכן היה יום אביבי בהיר, כמו בחוץ לארץ, לפחות בבוקרו.

לא דיברנו זו עם זו זה שבוע, אך לא היה בכך משהו יוצא דופן. בין אמי לביני התקבעה שגרת מגע מסוימת, שגרה שהשתמרה במרוצת השנים, מותאמת לאירועים ולאילוצים. בשנים האחרונות התקשרתי אליה בקביעות פעם בשבוע, בימי שלישי בשעת צהריים, והתראיתי אתה, בתיאום מראש, פעם בשלושה שבועות. לא כולל חגים, מועדים ואירועים חריגים. נהגתי להקפיד על השגרה הזאעת, שאם הופרה, הופרה בעיקר בגללה - בשל נסיעותיה התכופות והמתארכות לחו"ל ושאר "פרויקטים", כפי שכינתה את המשימות העלומות שצללה לתוכן, ושניתקו אותה מקשר שוטף עם סביבתה. לא תמיד הבנתי את פשרן או את חשיבותן של משימותיה, ודאי לא מה באמת עמד מאחורי המשימות שלקחה על עצמה בשנים האחרונות, אבל תמיד ידעתי לרחף בשולי עולמה בלי להתערב בו ובלי לנסות לשנותו או להעמיס עליה תביעות. בשנה האחרונה, אחרי היעלמה, כשניסיתי להבין טוב יותר מה גרם לשיטוטיה, לא הגעתי לשום תובנות מאירות. חוסר ההבנה לא היה רק מנת חלקי: גם חוקרי המשטרה לא העלו דבר, גם לא הבלש שהעסקתי זמן מה.

איתמר בכורי נהג לסנוט בי ולטעון כי אפשר לדעת את היום והשעה בשבוע לפי "נוהל בדיקת קשר סבתא", כפי שכינה את שגרת ההתקשרויות שלי אליה בטלפון. בתי הצעירה אלה, שאינה מאמינה בפשרות ורואה בוותרנות תבוסתנות, טענה שהתנהגותי היא עוד הוכחה ל"סמרטוטיות" שלי. "למה סבתא אף פעם לא מתקשרת אלייך? למה היא אף פעם לא דואגת מה שלומך?" התריסה כנגדי. ונטע, ילדת הסנדוויץ' שלי, נהגה לומר בחיתוך דיבורה העצל-מתקתק ומטעה שזה יפה מאוד שאני דואגת לה בקביעות, "למרות שסבתא יודעת לדאוג לעצמה". מאז ההיעלמות כבר שינתה את דעתה על אמי, ולא לטובה. אינני יודעת כיצד היתה משיבה לו התבקשה לתאר את אופייה של אמי. אינני יודעת איך היו שני ילדי האחרים בוחרים לתארו. אלה משתלחת בה לא אחת, אבל אני מאמינה כי מאחורי כל המילים הקשות מסתתרת אהבה, גם אם היא מהולה בכעס. איתמר ונטע משתדלים מאוד, רוב הזמן, להיזהר כשהם מדברים אתי על אודות אמי. משתדלים, אבל לא תמיד מצליחים. לפעמים אולי משתדלים לא להצליח. זה מורכב.

לו נשאלתי לפני שנה על דפוס התקשורת בין אמי לביני, ודאי הייתי אומרת כי השאלה מדוע אני תמיד היוזמת אינה מטרידה אותי כלל, וגם שולית בעיני. שהקשר בינינו רציף ורגיל, ואני פשוט קלה יותר בדברים האלה. תמיד הייתי קלה יותר בדברים רבים שלאמי היו קשים יותר. היום כבר ברור לי שזה לא בדיוק כך. ברור לי גם שתמיד חיפשתי את הקשר לאמי, התאמצתי לקיים אותו. וברור לי גם שמבחינתה היה הרבה פחות משמעותי, אולי מעולם לא היה באמת חיוני לה.

באותו יום שלישי בצהריים לא היתה תשובה בביתה. גם לא בטלפון הנייד שלה. השארתי לה הודעות בשני המשיבונים. כשלא חזרה אלי אחרי שעה ושעתיים, גם לא בערב, התחלתי לדאוג. אני אישה של הרגלים.

"אולי היא נסעה לאיזה מקום, או נמצאת באיזה אירוע שאת לא יודעת עליו. לא הכול את יודעת," ניסה יואל להרגיע אותי בחיוך קטן. יואל, כמו ילדינו, חושב שלעתים הצורך שלי בשליטה מוגזם, למרות שגם הוא, ממש כמוהם, נהנה מאוד מהסדר המופתי השורר בדרך כלל ברוב תחומי חיינו.

יואל הוא טייס. בכל חודש, כשהוא מקבל את לוח הטיסות שלו, אני מסמנת אותן ביומני, כולל שעת איסוף מהבית ומועד השיבה המתוכנן. יש לי טבלה של כל בתי-המלון של צוותי החברה בחו"ל, כולל מספרי טלפון ופקס, למרות שיואל כבר שנים נוסע לכל מקום עם הטלפון הנייד. הטבלה רשומה גם היא ביומן. את הטיסות שלו אני מסמנת גם בטוש בלוח שנה המוצמד למקרר, נוהג שאני מתמידה בו מאז היו הילדים קטנים, כדי שגם הם יוכלו תמיד לדעת איפה אבא.

בשנים הראשונות שלו בחברה ייחד יואל חלק מהזמן שבין הטיסות ללימודים נוספים מעבר ללימודים שהשלים במהלך שנות שירות הקבע שלו. כשהילדים גדלו התמסר לניהול בהתנדבות של עמותה המסייעת לילדים במצוקה. גם מועדי הישיבות של העמותה, שמות הפעילים ומספרי הטלפון שלהם נרשמו ביומני.
כשדילגו הורי בעולם מקמפוס יוקרתי אחד למשנהו, מהשתלמות לסדנת אורח שאליה הוזמן אבי, סימנתי ביומני את כל הפרטים, והמשכתי לעשות זאת שנים אחרי שחדלתי לנסוע אתם ואליהם, ואחרי שכבר היו לי בית ומשפחה משלי. וכשהחלה אמי את פרק הפעילות החובקת עולם בחייה אחרי מות אבי, ודילגה בין מחנות ומאהלי חולים באפריקה, על גבה תרמיל מעצבים, סימנתי ביומני כל פרט ופרט - מקומות הימצאה, שמות המלונות, מועדי שובה, מספרי הטלפון או אמצעי הקשר האחרים. חוקר המשטרה הצעיר כהן היה המום כשפרשתי לפניו את רישומ?י בראשית החקירה. "אולי את מבולבלת, והיא טסה לאיזה מקום או יצאה לאיזו סדנה כזאת שלא מטלפנים ממנה ושכחת, או לא הבנת נכון את התאריכים?" ניסה להעלות אפשרויות.

"אשתי יכולה להעביר לכם קורסים בארגון ושליטה," תרם יואל את חלקו, ואני אמרתי לכהן הצעיר בפשטות כי דווקא משום שאני חיה שנים רבות עם אדם שדפוס חייו וזמני נוכחותו בבית אינם שגרתיים, אני רושמת כל דבר, גם מה שהוא בגדר תוכנית בלבד, וכך עשיתי גם באשר לאמי כשהחלה לשוטט בעולם בתכיפות. ולראיה הצגתי לו את שיטת הרישום שלי ואת צבעי העטים המסמנים כל אחד פרט אחר.

"אז אולי היא לא אמרה לך שהיא נוסעת כי לא רצתה שתדעי," התעקש.

"אתה לא מכיר את סבתא שלי," אמרה אלה בנחרצות. "היא לא עושה כלום אם אין קהל. אין מצב שהיא תיסע בחשאי לאיזשהו מקום. וגם אם היא לא רצתה שאמא תדע, מה שלא הגיוני, כי הכי מכולם היא נהנית להטריף את אמא, אבל גם אם כן - למישהו היא היתה אומרת. אחרת אין טעם מבחינתה."

גם שאר בני משפחתי אישרו את דבריה באוזני כהן הצעיר, ודווקא אני הייתי היחידה שהשאירה פתח לספק. "אולי, אם כי קשה לי להאמין. היא מעולם לא היתה אדם חשאי במיוחד," ניסיתי לנסח בעדינות את דבריה הבוטים של אלה.

אבל איש לא ידע ולא שמע דבר, כפי שהתברר בהמשך החקירה של החוקר הצעיר כהן. איש מחבריה, ידידיה ומכריה של אמי לא שותף, אף לא ברמז, באיזושהי תוכנית מסע סודית שלה.
אך כל זה התברר רק כעבור זמן. באותו יום שלישי, בערב, נעתי בין ראשיתו של עלבון - האומנם אמי מסתירה ממני משהו? - ובין תחילתה של דאגה עמוקה שמא היא שרועה פצועה על רצפת חדר האמבטיה לאחר שהחליקה ואינה מסוגלת אפילו להגיע לטלפון ולהזעיק עזרה.

יואל, כדרכו, נקט גישה עניינית. "הכי הגיוני שהיא פשוט עסוקה במשהו, ואם אני מכיר את אמא שלך, זה גם משהו מהנה," אמר. "אולי היא שכחה את הנייד בבית ויצאה ועוד לא חזרה, ולכן היא לא זמינה בטלפונים. ואת מכירה אותה, כשהיא בתוך משהו שמעניין אותה, אז רק זה מעניין אותה."

"אבל מה אם קרה לה משהו..." ולא העזתי להמשיך בקול.
"מה יכול לקרות לה?" המשיך בניתוח ההגיוני שלו. "שהיא נפלה או נפצעה בבית? אם זה היה קורה, היא כבר היתה עושה מהומת אלוהים ואחד השכנים היה שומע ועוזר לה. גם אם התעלפה לכמה רגעים, היא היתה מתעוררת. אל תשכחי שלא מדובר באיזו קשישה חסרת ישע." הוא חייך. "תאונה? כבר היו מודיעים לנו. פורצים? שודדים? אותו דבר. ונגיד שהיא נחטפה, או ברחה מהבית, אז בכל מקרה צריך לחכות לאיזושהי דרישה מחוטפים, וצריכות לחלוף ארבעים ושמונה שעות, אם אני לא טועה, עד שאפשר לפתוח תיק במשטרה, כך שכרגע אין מה לעשות. אמא שלך כבר ילדה גדולה, תפסיקי להשגיח עליה כל הזמן," אמר ברו?ך וליטף את ידי.

אבל אני מיאנתי להשתכנע בקלות. "אולי אקפוץ אליה, רק כדי לוודא שהכול בסדר?"

"נו, באמת. תארי לך שאת מגיעה לשם ונכנסת אליה הביתה והיא עם איזה גבר שהיא פשוט לא רוצה שתדעי ממנו? או שבדיוק כשאת מגיעה היא חוזרת מאיפה שהיא לא היתה ולא רוצה שתדעי עליו? או שאת בדיוק יוצאת מהבית שלה כשהיא מגיעה, ואת יודעת כמה היא לא אוהבת שמחטטים לה בחיים. תחשבי בהיגיון, סיגלי."

במבט לאחור, נדמה לי כי החשש מפני עימות אפשרי עם אמי, שהיתה עלולה לראות בדאגתי פלישה לפרטיותה, הוא שהכריע בסופו של דבר לטובת השיקול ההגיוני.

מאז לא עבר יום שלא הצטערתי בו על כך שבאותו הערב השתכנעתי לחשוב בהיגיון. לולא השתכנעתי, אולי הייתי נוסעת לביתה ומגלה יממה אחת קודם לכן כי למרות שהיא אינה בדירתה, מכוניתה נמצאת במקומה הקבוע בחניון בית-הדירות וכל חפציה מונחים במקומם בבית, ובהם הטלפון הנייד, הארנק ומסמכיה. אולי הייתי מתחילה את החיפוש אחריה יממה אחת קודם לכן. ואולי היממה הזאת היתה מקרבת אותנו, אותי, אליה. אולי היממה הזאת היתה עושה את כל ההבדל בין ידיעה ובין אי-ודאות בלתי נגמרת, בין מה שהיינו עד אז למה שנהפכנו להיות מאז.

אולי.

אבל באותו הערב נכנעתי. קיבלתי ברצון את הקביעה של יואל, שהשתדל לא לעורר בי בהלה, ש"מחר היא בטח תופיע משום מקום ועוד תעשה את עצמה כועסת עלייך שלא התקשרת אליה, ואם לא, אני מבטיח לך שאיך שאני חוזר מהק?ו?ויק?י רומא מחר אני הולך אתך לבית שלה, ואם צריך - נפנה גם למי שצריך לפנות".
רציתי להאמין לגרסה ההגיונית הזאת. היא הרי היתה כל-כך הגיונית. הסתפקתי בניסיון נוסף לתפוס את אמי בטלפון, בכל הטלפונים שלה, ושבתי והשארתי לה הודעות. אפילו שלחתי לה מייל ופקס. את כולם מצא החוקר כהן כעבור יומיים.

"כל היודע דבר", אורית הראל // כתר ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully