פרק ראשון

את החופשות של ימי ילדותי ביליתי אצל סבי וסבתי בשווייץ. אמי היתה מביאה אותי אל התחנה, מושיבה אותי ברכבת, ואם היה לי מזל, יכולתי להמשיך ולשבת עד שהגעתי אחרי נסיעה של שש שעות לרציף שסבא המתין לי בו. אם לא היה לי מזל, נאלצתי לרדת בגבול כדי להחליף רכבת. פעם אחת ישבתי אחרי זה בוכה ברכבת הלא נכונה, עד שכרטיסן ידידותי ניגב את דמעותי ואחרי כמה תחנות הושיב אותי ברכבת אחרת והפקיד אותי בידי הכרטיסן הבא, והוא הפקיד אותי בידי הכרטיסן הבא אחריו, וכך נמסרתי מכרטיסן לכרטיסן עד שהגעתי ליעדי.

נהניתי מן הנסיעות ברכבת: הנופים והיישובים החולפים במהירות לאורך הדרך, התאים המשרים תחושה של חמימות ושל ביטחון, העצמאות. היו לי כרטיס נסיעה ודרכון, צידה וחומר לקריאה, לא הייתי זקוק לאיש ולא הייתי צריך לפנות לאיש לצורך בירורים. ברכבות השוויצריות חסרו לי התאים. לעומת זאת כל מושב נקבע ליד חלון או ליד המעבר, כך שלא היה עלי לחשוש שמא איאלץ להצטופף באמצע התא. חוץ מזה, העץ הבהיר של המושבים השוויצריים היה יפה יותר מהפלסטיק הגרמני החום?אדמדם, ממש כשם שצבעם האפור של הקרונות, ראשי התיבות של רשות הרכבות השוויצרית בשלוש שפות "SBB — CFF — FPS" והסמל עם הצלב הלבן בתוך המשטח האדום היו אציליים יותר מהירוק הדהוי, ועליו ראשי התיבות של רשות הרכבות הגרמנית "DB". התגאיתי בהיותי חצי שוויצרי, גם אם הרגשתי שעליבותן של הרכבות הגרמניות היא חלק בלתי נפרד מנוף מולדתי, ממש כמו עליבות העיר שאמי ואני גרנו בה, והאנשים שבקרבם חיינו. תחנת הרכבת של העיר הגדולה לחוף האגם, שבה הסתיים המסע שלי, היתה התחנה הסופית. ברגע שהתחלתי להתקדם לאורך הרציף, לא היתה אפשרות שאחמיץ את סבא שלי: תמיר וחסון, עם עיניים כהות, שפם לבן עבות וקרחת, לבוש בז'קט בהיר מבד פשתן, עם כובע קש ומקל עם ידית מעוקלת. הוא הקרין אמינות. הוא הוסיף להיראות גבוה בעינ?י גם לאחר שכבר עליתי עליו בגובהי, וגם כשכבר נאלץ להיעזר במקלו לצורך הליכה, עוד היה חסון בעיני.

אפילו כשהייתי סטודנט עוד נהג לאחוז בידי בשעת ההליכה כאילו אין דבר טבעי מזה. המחווה הזאת הביכה אותי, אבל לא גרמה לי מצוקה של ממש. סבי וסבתי התגוררו ליד החוף במרחק כמה יישובים משם, וכשמזג האוויר היה נאה, סבא ואני לא היינו ממשיכים ברכבת, אלא בספינה. יותר מכול אהבתי את ספינת הקיטור הגדולה והישנה עם גלגלי החתירה, שבמרכזה היה אפשר לראות את המנגנון בפעילותו, על בוכנותיו ועל תרניו העשויים פלדה וארד ובוהקים משמן. היו בה סיפונים רבים, מהם פתוחים ומהם סגורים.

היינו עומדים על הסיפון הקדמי הפתוח, שואפים אל קרבנו את הרוח וצופים בערים הקטנות המגיחות לאורך החוף ושבות ונעלמות, בשחפים החגים סביב הספינה, בסירות המתהדרות במפרשיהן המתוחים ובגולשים המבצעים את להטוטיהם על פני המים. לעתים היינו רואים מאחורי ההרים את האלפים, וסבא היה נוקב בשמה של כל אחת מן הפסגות. בכל פעם מחדש הרגשתי כאילו מתחולל לנגד עיני פלא של ממש כשראיתי את שדרת האור שהשמש התוותה על פני המים נודדת הלאה עם הספינה, זוהרת ברוגע בתווך ומתנפצת לרסיסים מרצדים בשוליה.

אני בטוח שסבא כבר הסביר לי אז כי יש לתופעה הזאת צידוק מן ההיבט האופטי. אבל עד היום אני מרגיש בכל פעם מחדש כאילו מתחולל לנגד עיני פלא של ממש. שדרת האור מתחילה בנקודה שאני נמצא בה באותו רגע.

כשהייתי בן שמונה, לא היה לאמי כסף לכרטיס הנסיעה שלי. היא מצאה, אין לי מושג איך, נהג משאית שהסכים לקחת אותי איתו עד לגבול ולהפקיד אותי שם בידיו של נהג משאית אחר, שיוריד אותי אצל סבא וסבתא שלי.

מקום המפגש היה רציף המטענים. אמי היתה עסוקה ולא יכלה לחכות איתי. היא הביאה אותי עד לכניסה, השאירה אותי שם עם המזוודה והורתה לי לא לזוז מן המקום. עמדתי לי שם והבטתי בדאגה בכל משאית שחלפה על פני, ועד מהרה התחלפה הדאגה בהקלה וגם באכזבה. המשאיות התנשאו לגובה רב יותר, רעמו בעוצמה רבה יותר ופלטו צחנה שחורה יותר מכפי שנטבע בזיכרוני עד אז. הן היו מפלצות. אינני יודע כמה זמן חיכיתי שם.

עדיין לא היה לי אז שעון. כעבור זמן?מה התיישבתי לי על המזוודה, ובכל פעם שהיה נדמה לי כי אחת המשאיות מאיטה ומתכוונת לעצור, זינקתי ממקומי. לבסוף אכן עצרה שם משאית אחת, הנהג העלה אותי ואת המזוודה לתא הנהג, והנוסע במושב שלידו המשיך והעלה אותי אל היצוע הגבוה שמאחורי מושב הנהג. הם פקדו עלי לשתוק ולישון ולא למתוח את הראש אל מעבר לשוליו של היצוע. עדיין היה אור, אבל גם אחרי שכבר החשיך לגמרי לא הצלחתי להירדם. בהתחלה הנהג או הנוסע במושב שלידו הפנו את ראשיהם לעברי מפעם לפעם ונזפו בי כשראשי חרג אל מעבר לשוליו של היצוע. אבל אחר כך הם שכחו אותי, ואני הסתכלתי החוצה.

לא יכולתי לראות הרבה, אבל מבעד לחלון הצדדי שליד הנוסע הנלווה יכולתי לראות את השמש שוקעת. מן השיחה שהנהג והנוסע ניהלו הצלחתי להבין רק קטעי דברים. הם דיברו על אמריקנים, על צרפתים, על משלוחים ועל תשלומים. הרעש שהלם בקצב קבוע, התנודות המעומעמות, שאף הן חזרו ונשנו בקצב קבוע, כמעט הרדימו אותי בשעה שהמשאית נסעה על פני הלוחות הגדולים שמהם היה עשוי אז הציפוי של הכביש המהיר. אבל עד מהרה הסתיים הכביש המהיר, ונסענו לאורכם של כבישים צדדיים, הרריים ומשובשים, שהנהג לא הצליח לחמוק מפני הבורות שנפערו בהם ונאלץ שוב ושוב להוריד ולהעלות הילוכים כדי לחלץ את הרכב מן המהמורות ולהמשיך בנסיעה. הנסיעה במהלך הלילה לא היתה רגועה כלל ועיקר. שוב ושוב עצרה המשאית, שוב ושוב הופיעו פנים בחלונות הצדדיים, הנהג והנוסע הנלווה ירדו, פתחו את דלתו של תא המטען והזיזו וערמו כל מיני דברים על גבי משטח ההטענה. כמה מהתחנות היו בתי חרושת ומחסנים עם מנורות בהירות וקולות רמים, אחרות היו תחנות דלק אפלות, חניונים נטושים ודרכי עפר חשוכות. אפשר שהנהג והנוסע הנלווה שילבו במכלול המטלות שביצעו גם עסקאות פרטיות משלהם, עסקאות של הברחה או של מסחר ברכוש גנוב, ולכן נדרש להם זמן רב מן המתוכנן.

מכל מקום, הגענו מאוחר מדי אל הגבול, המשאית השנייה כבר נסעה משם, ואני ישבתי לי במשך כמה שעות בדמדומי השחר בכיכר של עיר שאת שמה אינני זוכר עוד. סביב הכיכר ניצבו כנסייה, פה ושם בית חדש ובתים אחדים בלי גגות ועם חלונות ריקים. עם הנץ החמה באו אנשים והקימו שם שוק. הם הביאו שקים, תיבות וסלים על עגלות גדולות ושטוחות עם שני גלגלים, שבין יצוליהן הם רתמו את עצמם בלולאה שכרכו סביב כתפם.

במשך כל הלילה פחדתי מפני רב החובל ומפני ההגאי במשאית, מפני התקפה של שודדי ים, מפני תאונה ומפני הצורך שעלול להתעורר אצלי ללכת לשירותים. עכשיו פחדתי לא פחות שמא אמשוך את תשומת לבו של אחד האנשים והוא יחרוץ את גורלי, אבל באותה מידה פחדתי גם שאיש לא יבחין בי ולא ייקח אותי תחת חסותו וידאג לי. כשהשמש כבר שלחה קרניים חמות, ולא היה נעים לשבת על הספסל נטול הצל שלא העזתי לזוז ממנו, עצרה לפנ?י בשולי הכביש מכונית עם גג פתוח. הנהג הוסיף לשבת, הנוסעת שישבה לידו ירדה מן המכונית, הכניסה את המזוודה שלי לתא המטען והורתה לי להתיישב במושב האחורי.

אולי המכונית הגדולה, אולי לבושם המהודר של הנהג ושל הנוסעת שאיתו, ואולי תנועותיהם השאננות ושופעות הביטחון או העובדה שקנו לי את הגלידה הראשונה בחיי אחרי שחצינו את הגבול לשווייץ, הם שגרמו לי להעלות את דמותם לנגד עיני עוד זמן רב לאחר מכן, בכל פעם ששמעתי או קראתי על אנשים עשירים. האם הם היו מבריחים או סוחרים ברכוש גנוב כמו נהג המשאית? גם במחיצתם לא חשתי בנוח, אף על פי שהשניים, שהיו אנשים צעירים, התייחסו אלי יפה כאילו הייתי אחיהם הקטן, ואף הביאו אותי אל סבי וסבתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים.

את הבית שסבא וסבתא גרו בו בנה אדריכל שהיה איש העולם הגדול. הגג בלט למרחוק ונתמך בקורות עץ שעוצבו ביד אמן, בקומה הראשונה הותקנה ג?ב?לית מגוננת, ואילו בשנייה — גזוזטרה מעוטרת מרזבים שפיותיהם מעוצבים כראשי מפלצות, החלונות הוקפו קמרונים עשויים אבנים שלובות — הבית היה אפוא מעון כפרי קולוניאלי, מבצר ספרדי ומנזר גותי. אבל הכול השתלב יפה יחד.

נוסף על כך הגן שילב למכלול אחד את כל רכיבי הבית ואף השלים אותם: משמאל שני עצי אשוח גבוהים, מימין עץ תפוח גדול, לפני הבית גדר חיה עבותה של שיחי אשכרוע עתירי שנים, ועל כותלו הימני של הבית שריגים של גפני בר. הגן היה רחב ידיים. בין הכביש לבית השתרע אחו. מימין לבית נגלו לעין ערוגות של ירק, שיחי עגבניות ושעועית, שיחים של פטל ושל דומדמניות, גדר חיה של שיחי אוכמניות וערמה של זבל אורגני. משמאל השתרעה דרך חצץ רחבה שהובילה אל צדו האחורי של הבית, אל הכניסה המתוחמת בשני שיחי בקעצור. החצץ חרק עם כל צעד, וכשסבא ואני עמדנו לפני הכניסה, סבתא כבר שמעה אותנו מתקרבים ופתחה את הדלת. חריקת החצץ, זמזום הדבורים, הלמות המעדר או המגרפה בשעת העבודה בגינה — מאז בילוי הקיץ אצל סבא וסבתא אלה הם לי קולות הקיץ וצליליו. ממש כשם שריחם המר של שיחי האשכרוע המתחממים בשמש וריח הרקב של הדשן הם לי ריחות הקיץ וניחוחותיו. ממש כשם שדממתן של שעות אחר הצהריים המוקדמות, שבהן אין ילד קורא בקול, הכלבים אינם נובחים והרוח אינה נושבת, היא לי דממת הקיץ.

ברחוב שאמי ואני התגוררנו בו התנהלה תנועה ערה של כלי רכב. כל אימת שחלפו שם חשמלית או משאית, קירקשו לוחות הכביש בקול, וכשמכונות הבניין הופעלו לצורך הריסתם או שיקומם של הבתים הסמוכים שנפגעו בהפצצות, רעדו הרצפות. אצל סבא וסבתא כמעט לא ניכרה תנועה של כלי רכב, לא לפני הבית ולא ביישוב. כשהיתה עוברת עגלה עם סוס, היה סבא מורה לי להביא את ודלי, ושנינו היינו מתקדמים בעקבות העגלה צעד אחר צעד ואוספים בשקט ובניחותא את גללי הסוס כדי להוסיף אותם לערמת הדשן.

ביישוב היו תחנת רכבת, מזח, כמה חנויות ושניים או שלושה פונדקים, וביניהם אחד ללא משקאות אלכוהוליים, ואליו היו לוקחים אותי סבא וסבתא מפעם לפעם בימי ראשון כדי לאכול ארוחת צהריים. מדי יומיים היה סבא יוצא לקניות ומתקדם בסדר קבוע מחנות החלב והגבינות אל המאפייה ואל חנות המכולת של האגודה השיתופית, לפעמים גם לבית המרקחת או לסנדלר. הוא היה לובש את הז'קט הבהיר מבד הפשתן וחובש את כובע הפשתן, שגם הוא היה בהיר, ובכיס הז'קט היה תחוב לו פנקס קטן עשוי מדפים תלושים וריקים שסבתא אספה מפה ומשם וכרכה יחדיו בתפירה, ובו רשמה את משימות הקנייה. ידו האחת היתה אוחזת במקל ההליכה והשנייה בידי. תפקידי היה לשאת את סל הקניות הישן, העשוי עור, אך מאחר שיצאנו למסע הקניות שלנו מדי יומיים, הוא לא התמלא מעולם עד כדי כך שהכביד עלי יתר על המידה. האם סבא יצא איתי למסע הקניות שלנו מדי יומיים כדי לשמח אותי? אהבתי את מסעות הקניות האלה: את ריח גבינות האפנצלר והגריירצר השוויצריות בחנות למוצרי חלב, את ניחוח הלחם הטרי במאפייה, את שפע המצרכים בחנות המכולת. כל זה היה יפה הרבה יותר ממה שהציעה החנות הקטנה שאמי היתה שולחת אותי אליה כי יכלה לקנות שם בהקפה.

אחרי הקניות נהגנו ללכת אל האגם, להאכיל את הברבורים ואת הברווזים בלחם ישן ולצפות בספינות שעברו על פנינו או עגנו או יצאו להפלגה. גם כאן היה הכול שקט ורגוע. הגלים ליחכו בקולות מצמוץ את שולי הגדה — גם זה היה רחש של קיץ. והיו שם גם רחשי הערב ורחשיו של הלילה. היה מותר לי להישאר ער עד שהש?חרור היה גומר להשמיע את קול זמרתו.

כששכבתי במיטה לא שמעתי אפילו מכונית אחת או קולות דיבורים. שמעתי את השעון במגדל הכנסייה מצלצל, ומכברת הדרך שבין הבית לאגם שמעתי את הרכבת חולפת מדי מחצית השעה. בצלצול פעמון היתה תחנת הרכבת שפניה אל האגם מודיעה לזו שפניה מן האגם והלאה כי הרכבת עזבה את התחנה. לאחר דקות מעטות היה נשמע קול הרכבת החולפת, ושוב כעבור דקות מעטות היתה תחנת הרכבת שפניה מן האגם והלאה מודיעה על יציאת הרכבת. תחנת הרכבת הזאת היתה רחוקה יותר מן האחרת, ולכן נשמע צלצול הפעמון השני חלש יותר באוזני. כעבור מחצית השעה היתה באה הרכבת שפניה מועדות אל האגם ושוב חזרו הקולות, אבל הפעם בסדר ההפוך.

זמן קצר לאחר חצות הלילה היתה עוברת הרכבת האחרונה. אחר כך היה אפשר אולי עוד לשמוע את רחש הרוח הנושבת בסבך העצים או את נקישות הגשם על דרך החצץ. וחוץ מזה הכול היה שקט לגמרי.