מורה נבוכים

אלבום הבכורה של מורה חיילת הוא התגובה ההולמת ביותר לטוקבק הנפוץ "אעלק מבקרת, עוד יוצרת מתוסכלת. מתי היא כתבה משהו בחיים שלההההה". דנה קסלר, יוני כדן ואריאל קליינר הרימו כאן 12 שירים שסובבים סביב הנושא המרכזי בו עסקה קסלר בקריירה העיתונאית שלה – אינדי רוק לסוגיו, שכמו בכתיבתה לא ממש מתאמץ לטשטש את עקבות ההשראה שלו; מהפידבקים של סוניק יות' בתקופות העדינות יותר, הסאונד של ג'וי דיוויז'ן ("ריצה קלקשה") ובאופן בולט צליל הלו-פיי של פייבמנט. כולם מושלכים פנימה לתבשיל ניימדרופינג חינני ונעים.

לכאורה, אפשר היה לפטור בכך עוד אלבום אינדי ישראלי במצב צבירה נוזלי, משוחרר מצוואר הבקבוק שחונק את הרוק המקומי; זה לא אלבום מטלטל, מהפכני או עם שירים שיידבקו לנעל בעידן שבו כולם ממילא הולכים יחפים.

ובכל זאת יש בו משהו אחר; אותם רגעים בתוך "מורה חיילת", שמזכירים לי איך הייתי פותח בכל שבוע את המדור של קסלר בעיתון עכבר העיר, "האינטרנציונל" ומחפש את ההתאהבות הבאה שתנשק לי את האוזניים לפני השינה. הרגעים האלו מקופלים בעיקר בתוך משפטים כמו "שלושים שנה של כלום/ זה לא הולך ברגל" או ב"כבר שנים שהיא חולמת/ על מדינה ללא טקסים" ובהם השירה האדישה של קסלר והטכניקה המצוינת של כדן הם החברים הישראלים שלא למדו איתי בתיכון. "קבצנית" למשל, הוא מסוג השירים שכל כך היו חסרים בכתיבה העירונית המדויקת בדרך כלל של יהלי סובול, ב"אלדורדו" – זו שמספרת סיפור שיש בו פרטים קטנים, ובנקודה מסוימת הופכים לתמונה כוללת שכדאי לתלות על הקיר ולהציץ בה מדי פעם, כדי להיזכר איך רצינו שהאינדי הישראלי ייראה ויישמע.

כיוון שגילוי הנאות מחייב, אזכיר שדנה קסלר היא כותבת בקביעות את המדור "בסיסטית מחפשת להקה" באתר זה. זה לא אומר שלחתום מטה לא חסרות מחלוקות עם כתיבתה וגם עם דרכיה של פית/קית, שכדן הוא ממפעיליה המרכזיים. אלבום הבכורה של מורה חיילת אמנם מדגיש באופן מוגזם את החיבור של קסלר למושאי הערצתה ואת האובססיה של פית/קית להקלטה בתנאי טירונות, אבל זה גם משהו שחייבים להעריך; אין ספק ששירים כמו "כיור" ("לא נצא מזה שלמים...לא נהיה בחיים") הופכים אותו לפריט שקסלר הייתה שמחה להמליץ עליו בעצמה בלב שלם. למעשה, מדובר בכתבה הטובה ביותר של קסלר ואופציה לא רעה בכלל לילד שמחפש חבר חדש שגר קרוב.

מורה חיילת, "מורה חיילת" (פית/קית)